לא מזמן פגשתי מכר חרדי תושב בני ברק, מטובי הבחורים שיצא לי להכיר. הבחור לא הצליח להתאים את עצמו לסדר היום העמוס בישיבה, את יומו הוא מחלק בין התנדבות בבוקר, עבודה אחרי הצהריים, ומדי ערב קובע שעה ללימוד תורה.
השיח בינינו הוא חברי לגמרי, ובטח שלא חשבתי שאת בעיות השסע החברתי בישראל אפתור מול בחור בן 20, אבל בכל זאת העזתי, או אם נדייק, לא התאפקתי ושאלתי "אם אתה לא לומד כל היום, למה אתה לא מתגייס?"
תשובתו הייתה די מדהימה: "בחור חרדי לא צריך להתגייס", הוא אמר "זה לא מתאים לו. זה לא לאופי שלו, זה לא לעולם שלו. לבחור דתי לאומי יש כלים להתמודד עם העולם שבחוץ, לחרדי לא. אני בעד צבא, אבל אני לא יכול לשרת שם".
התשובה הזאת, במחילה, היא לא תפיסת עולם אישית שהבחור בנה לעצמו. זו תשובה שלדבריו קיבל מרב בהתייעצות איתו, ושכנראה נכונה לעוד כמה וכמה מחבריו של אותו בחור. אם לנסח בצורה ברורה – הטיעון החרדי הקלאסי על האמונה שלימוד התורה מגן על המדינה לא פחות משירות בצבא בוודאי קיימת, אבל היא לא כל האירוע. רבים בציבור החרדי פשוט בכלל לא מעוניינים להתגייס.
ההבדל המרכזי בין החרדים לחובשי הכיפות הסרוגות לא נמצא בהשקפה הציונית, אלא עוד קודם – אורח החיים החרדי שם במרכזו שמרנות ברמה גבוהה. בניית חומות בצורות בין העולם החרדי לכל מה שמחוץ לו. תרבות, אוכל, תקשורת, צורת לבוש, אופי מגורים, הכל על טהרת מורי ההוראה החרדים, הרבנים ואישי החינוך. זה בסדר. זה מותר. זכותו של כל אחד להחליט מה לצרוך וכיצד לעצב את חייו, אך השירות הצבאי הוא ההתנגשות הגדולה ביותר בין הרצון לשמר את מסגרת החיים החרדית, לבין השתלבות ותרומה לחברה.
התנדבות היא לא דבר זר לצעירים החרדים. להיפך. כמעט כל אדם חרדי שאני מכיר לוקח חלק בהתנדבות. מארגונים מוכרים כמו זק"א, הצלה, עזר מציון ויד שרה, ועד ליוזמות קטנות יותר, סיוע לקשישים, עזרה עם אוכל וציוד למאושפזים בבתי החולים, אינספור ארגוני צדקה שהם חלק בלתי נפרד מהחברה הזו. גם במלחמה זו, רבים מהחרדים מגויסים למשימות שנטלו על עצמם. במלאכת זיהוי הגופות בטבח ה-7.10 המתנדבים החרדים ביצעו את המשימה הקשה באופן יוצא דופן וזכו על כך לשבחים מכל הגורמים. חסידויות ארגנו מארזים למפונים ולחיילים, אברכים ליוו משפחות אבלות והתנדבו לקרוא קדיש, אך כל אלה תחת המטרייה החרדית, עם חותמת הכשרות של הציבור החרדי, באישור ובהסכמת הרבנים והמחנכים. בלי לפרוץ את גבולות המגזר.
עבור הציבור החרדי, שירות בצבא פירושו יציאה מאותן חומות. התכופפות למערכת פקודות, כללים, נהלים, לבוש וסדר יום, שגובשו מחוץ לעולם הישיבות והקהילות החרדיות. את זה החרדי המצוי לא מוכן לקבל, הוא לא יכניס את עצמו למערכת שלא רבניו וראשיו עיצבו את הכללים שלה.
זו הסיבה שכל הדיבורים על כך ש"אלה שלומדים – לא יתגייסו, אך מי שלא לומד – שיתגייס", תפיסה שנאמרת בדיונים רבים וכלפי חוץ גם מפי חרדים רבים, לא באה לידי ביטוי בפועל. בחברה החרדית לא מסכימים לוותר גם על הצעירים שלא מצליחים להשתלב בסדרי היום הישיבתיים, כמו אותו חבר שלי מבני ברק. עבור החרדים, גיוס של חלק מצעירי המגזר, שישובו בסופי שבוע לבתיהם לבושים מדים ויספרו לאחיהם הקטנים או חבריהם שבישיבות, על חוויות מהטירונות, מהשמירות וההווי בבסיסים – אלה יהיו הכנסת כל מה שלא חרדי ולא נקבע על ידי גדולי הדור, אל תוככי החברה השמורה והמוגנת כל כך.
סוגיית הגיוס בחברה החרדית חשובה, ונדרשת לפתרון. אך כדי לייצר פתרון שכזה צריך להיות מודעים לרמת המורכבות שלה. לימוד התורה הוא אבן יסוד בחברה החרדית והישיבות קדושות עבורה, אך לא זו הסיבה שבגללה קשה כל כך יהיה להביא לשינוי. הפער בין החרדים לבין גיוס לצה"ל עמוק הרבה יותר.
