כשבני גנץ נכנס לממשלת החירום כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה, אנשיו חשבו שזה לחודש אחד. בחלוף חודש, הם העריכו את הזמן הנחוץ בחודשיים נוספים. גם הם חלפו, וכעת מדברים במחנה הממלכתי על עוד שלושה, לפחות. אם זה יימשך קצת יותר מזה, מושב החורף יסתיים בלי שהכנסת תפוזר. כלומר, הקואליציה תחזיק לפחות עד אמצע 2024 בטרם יוכרזו בחירות. וכל זה כשנתניהו, באורח פלא, אינו עושה כל מאמץ לתחזק את גנץ ואיזנקוט.
התקציב שאושר בממשלה היה מוכוון לקואליציית ה־64. גם מינוי ממלא מקום לנציבת השב"ס נועד לרצות את בן־גביר על חשבון החוזה שנחתם עם גנץ. אפילו ההשתלחויות של השר דודי אמסלם, בדיון על "חוק האחדות"(!), לא זכו לגינוי או קריאה לסדר. נתניהו זקוק מאוד לגנץ, אבל הוא כנראה מודע היטב למלכוד שבו שרוי שותפו לממשלת החירום. גנץ נכנס בדחיפות, בראשית המלחמה, בלי לדרוש תפקיד ביצועי, בלי סמכויות, בלי פריטטיות, רק יד על ההגה בקבינט המלחמה, אבל מהמושב האחורי. שר הביטחון מנהל בפועל את הלחימה, נתניהו מכתיב את המדיניות, או את אי־המדיניות, וגנץ רק נוכח בחדר. הוא יכול לדרוש דיונים אבל ראש הממשלה קובע את סדר היום. ובכל זאת, כובד המציאות הוא שמצמיד אותו לאותו מושב.
התברר שחברו לסיעה גדעון סער, שמלכתחילה העריך את השהות בממשלה כממושכת יותר, צדק. במחנה הממלכתי לא יוכלו להרשות לעצמם לנטוש אותה לפני שיוכרעו כמה שאלות קריטיות. האסטרטגית מכולן היא מלחמה בצפון, המוסרית מכולן השבת החטופים, המעשית מכולן ההתקדמות לרפיח וסגירת ציר פילדלפי, והאמורפית מכולן שאלת היום שאחרי וההשלכות המדיניות שכרוכות בה. הסוגייה החמישית ברשימה היא היחידה שהוכרעה עד כה, חלקית. אחרי לחץ של גנץ, לפחות בעניין תושבי העוטף התקבלה החלטה חשובה שמגדירה יעד חזרה לבתים: הם יוכלו לשוב החל מהחודש הבא, ולכל המאוחר עד יוני. המלונות יפסיקו לפעול במתכונת הקיימת בתום שנת הלימודים.
בינתיים גנץ שותק וצובר. כוחו בפראייריותו. הכניסה תחת האלונקה תגמלה אותו אלקטורלית, אבל היציאה תהיה מורכבת יותר. כבר עכשיו ניכר בסקרים שצניחת נתניהו נבלמה וגם נסיקת גנץ. האחריות על מה שקורה עכשיו נחלקת בין שניהם. כך גם התסכול. ואולי, אם תחול התפתחות חיובית, גם התהילה. חיסול ראשי חמאס, הגעה אל החטופים או הישג מדיני של נורמליזציה מול סעודיה, שהאמריקנים מקדמים במרץ כדי להציג הישג בשנת הבחירות שלהם, הם התקווה המשותפת.
אם יתייאש מהניסיון לעבוד עם נתניהו ויפנה למסלול השני, של החלפתו תחת אש, גנץ יזדקק לכל הוכחה שהשיקול הוא ענייני ולא פוליטי. הוא לא יפרוש על כספים קואליציוניים או על זהות נציב השב"ס, אבל את כל אלו הוא יציג כהוכחת רצינות אם יגלה שגם על מהלכי המלחמה אין לו השפעה. סיבה נוספת שמעכבת את גנץ בפנים הוא החשש שפרישתו תיתן את האות להתפרצות של מחאות נרחבות מדי ברחובות, לחדוות האויב שמעבר לגבול. אבל אותן מחאות לא ימתינו לו לנצח. אם הוא לא יצא ויעמוד בראשן, אולי הן יופנו נגדו.
ניהול בחירות במקביל למלחמה הוא מצב לא רצוי, אבל גרוע יותר הוא ניהול מלחמה בלי תמיכה של רוב הציבור בממשלה, ועם הפגנות סוערות בדרישה להחלפתה. אבל יש גם אפשרות שלישית, אולי נאיבית, אך כזו שראוי להציב: במקום שהמחנה הממלכתי יהרהרו בפרישה כדי לכפות בחירות. יסכימו גנץ ונתניהו על תאריך מוסכם לבחירות שיאפשר להם להישאר בשותפות ממשלתית עד פתיחת הקלפיות, כך שגם בימי הקמפיין רחובות עזה יבערו, ולא אלו של תל־אביב וירושלים.
אנחנו כבר אחרי "היום שאחרי". זה לא עתידה המדיני של עזה, אלא ההווה המבצעי של צפון הרצועה. שר הביטחון הודיע רשמית על סיום שלב התמרון העצים שם, ולדבריו, "בקרוב" גם בדרום הרצועה. אחרי חודשיים וחצי של לחימה קשה, במערכת הביטחון מסבירים שזה צעד בלתי נמנע משיקולי סד"כ, רענון, והיערכות למערכה ממושכת בעזה ובגזרות נוספות. וכן, גם בגלל מיצוי של המשימות בצפון הרצועה. הלוחמים עשו שם הרבה מאוד. בגבורה, באומץ, במספר אבדות כואב אבל נמוך מכל צפי.
אבל גם אחרי הפגנת עוצמת המגרסה הצה"לית, אין "תמונת ניצחון" מהירה. למעט כמה הברקות טקטיות, לא נרשמה שום תחבולה ישראלית. שתי הצלחות מבצעיות זוהרות, שחרור החיילת אורי מגידיש וחיסול אל־עארורי, נבלעו בהרבה פעילות חשובה אך אפורה. כיסוח הדשא עלול להימשך עוד שנים. אלא שיציאה מהשטח אף פעם לא משאירה ואקום, למעט ההחלטה לא לאפשר לאוכלוסייה לחזור לשם. ישראל לא החליטה מה דינו של השטח הזה, לכאן או לכאן, ויש לכך מחיר מבצעי, בניסיונות חמאס לחדש את יכולותיו שם. הרמטכ"ל אמר זאת בדיון סגור; שר הביטחון גלנט אמר זאת השבוע בהצהרה לציבור. זה לא צריך לקרות בגלל לחץ אמריקני, אלא בגלל אינטרס ישראלי.
נאומו של שר הביטחון ביום שני בערב היה אולי החריג ביותר שנשא מאז תחילת המלחמה. עניינית, גלנט צדק במסרים: גם באשר לחשיבות הגברת הלחץ הצבאי, גם בנוגע לנחיצות האחדות בממשלה, אבל העובדה שהוא מדבר עם חבריו לקבינט המלחמה באופן הזה היא סימן מדאיג, גם באשר לאמון הפוחת בתוך החדר, בהשוואה לדיווחים על ענייניות בתחילת המלחמה.
היחסים במשולש נתניהו־גלנט־גנץ מורכבים: ברמה האידאולוגית נתניהו וגלנט קרובים יותר, אבל אין ביניהם גרגר של אמון או הערכה. ברמה האישית, למרות משקעי עבר, נרקמה ברית בין גלנט לגנץ, שרעיונית דווקא מייצגים שני קצוות. שניהם מאוחדים בדרישה לקיים את עצם הדיון על היום שאחרי, גם אם תוצאתו איננה מוסכמת ביניהם. ראש הממשלה מעכב אותו, אולי מחשש לזעזוע הפוליטי שיתלווה אליו. אלא שהדחייה לא תחזיק לנצח. גם למסמוס יהיה מחיר פוליטי, אולי דווקא מכיוון הלוחמים שאינם מבינים מדוע לא נותנים להם לסיים את העבודה.
הדילמה בין שחרור כל החטופים למיטוט חמאס היא דיון במעמד צד אחד. ישראל נקרעת על הצעה שלא קיימת על השולחן. כדאי לנסח לעצמנו בהירות מוסרית וסדרי עדיפויות לאומיים, ולהבהיר שכשם שאין ניצחון בלי החטופים, גם אין ניצחון בלי ניצחון. אבל לפי שעה אין הצעה מעשית שמצדיקה את ההתפלשות בוויכוח, שקו השבר שלו חופף במידה מסוימת את המחנות הפוליטיים של ישראל, ועובר אף בתוך משפחות החטופים עצמן.
גם ההתחבטות הפומבית בדילמה על חיסול סינוואר במחיר פגיעה בחטופים שאיתו, היא התייסרות מיותרת ונטולת חיבור למציאות. זה איננו דיון תיאורטי בפעולה של בני עקיבא שבסופו מוסר השכל, אלא דיון מבצעי שתלוי בפרטים רבים אשר הדיון התקשורתי עליהם אינו מועיל בלשון המעטה. גם בקבינט עצמו חילוקי הדעות פחות חריפים ממה שמצטייר מהציטוטים החלקיים שדלפו השבוע. גבולות הגזרה ברורים; הן איזנקוט הן גנץ לא יסכימו לעצירה מיידית של הלחימה והשארת חמאס חסין עד להודעה חדשה. ומנגד, גלנט נתניהו, ברגע האמת, לא יסרבו לכל עסקה אחרת שתחזיר את כולם הביתה במחירים כבדים ביותר.
פערי התפיסות שיוצאים החוצה דומים לפערי הניואנסים ערב העסקה הקודמת. שרי המחנה הממלכתי היו יוצאים אליה מוקדם יותר ובהיקף קצת יותר מצומצם, גלנט היה מעדיף עוד כמה ימים של לחץ לעסקה רחבה יותר. הם נפגשו באמצע. לעולם לא נדע אם פעולה אחרת הייתה משיגה תוצאה טובה יותר מהשבתם של כשבעים מחטופינו בחיים. החצנת הפערים משרתת אולי איש איש בבייס הדמיוני שלו. אך איננה מקדמת לא את הניצחון במלחמה, וגם לא את השבתם של שאר החטופים.
