בפתחה של שנת 2024 חווה ישראל תהליך נוסף של התפכחות מכאיבה שבא בעקבות קריסת הקונספציות של שלהי השנה הקודמת. אחרי למעלה משמונים ימי מלחמה בעקבות ההפתעה של ה-7 באוקטובר, מתחדד המפגש המורכב שבין החזון, התכנון והרצון לבין המציאות, הפרקטיקה והמעשה.
הדבר מתרחש בו-זמנית בשני ממדים הארוגים זה בזה. האחד, נוגע לחזית החיצונית של אירועי המלחמה ברצועת עזה, היכן שישראל לומדת על הפער שבין תכליות המלחמה אשר נוסחו במונחים של מטרות קצה מוחלטות ואוטופיות לבין האתגר המונח לפתחה בבואה לממשן הלכה למעשה.
ככל שמתקדמת המערכה על ציר הזמן, מתברר כי המערכת המושגית שבה השתמשה ישראל אודות "מיטוט", "השמדה" ו"הכרעה" של הצד היריב אינה רלוונטית למציאות, והיא עוברת בצה"ל – גם מבלי שראשיו מודים בכך בגלוי – סוג של עידון והתאמה מחודשת הבאים לידי ביטוי חלקי בטקסטים של דובר צה"ל ובאופן מעשי גם בניהול המלחמה ובשחרור גדול של אנשי מילואים.
אין זה סימן המעיד על חולשתו של הדרג הצבאי המנהל את הלחימה, אם כי חלק מתהליך למידה שעובר הצבא (ויש לשער שאיתו גם קבינט המלחמה) לגבי טיבה של המערכה והאופן שבו ניתן לממש את תכליותיה, לא כל שכן הבנה טובה יותר באשר לטיב האויב הניצב מול ישראל.
אם יש דבר מה מהותי שצה"ל למד במהלך ימי הלחימה עד כה, זה לגבי משמעות של מלחמה בין שני כוחות שכל אחד פועל ב"היגיון" שונה לחלוטין. כאשר צבא מסודר, הבנוי על היררכיה ומושתת על לוגיקה של פירמידה נלחם בישות נעלמת, חשאית, טרוריסטית ובעלת תכונות של דיונה חולית וחמקמקה המשולבת בתוך המערכת האזרחית המקומית – אזי האירוע הופך למורכב.
חלק מהמורכבות הזו נוגעת לכך שמדובר באירוע שהופך לכרוני ומתמשך ואין לו באופק נקודת קצה או סיום ברורה. זה לא שישראל אינה מסוגלת להתמודד עם כרוניות כזו. ישראל היא מדינה עשירה ומבוססת עם עומק כלכלי, אבל למציאות הזו יש השלכות ברורות ולא פשוטות כלל ועיקר.
קודם כל, בשאלת "היום שאחרי". אף היא הופכת לסוג של גרגר חול בהינתן מציאות של מלחמה לא מוכרעת עד תום, באופן שאף גורם חיצוני – ערבי או מערבי – לא יהיה מוכן לשאת בשום אחריות לגורל האוכלוסייה העזתית במציאות של התכתשות צבאית בעצימות כזו או אחרת.
המשמעות הנוספת נוגעת לחזית הצפונית שהולכת לדמם, ככל שזו הדרומית תהיה פעילה. זה יוצר דילמה לא פשוטה עבור צהל והדרג המדיני; האם נכנסים למערכה מול חיזבאללה, איך לעשות זאת ומה בדיוק ההישג הנדרש בגזרה הזו, בהינתן כך שברור מתוך אותו תהליך של למידה בדרום כי את חיזבאללה יהיה קשה לחסל, למוטט, להכריע שבעתיים לעומת חמאס.
סימני השאלה לגבי החזית החיצונית הצבאית מתווספים לאלה שמתרבים בחזית הפנימית, שמשלימה את אותו תהליך של גילוי ולמידה שעוברת ישראל. הדבר קשור ישירות לפסיקת שופטי בית המשפט העליון בעניין ביטול עילת הסבירות, שיש לה משמעויות מרחיקות לכת.
כאן צריך לדייק ולומר כי עיקר העניין אינו הצד המשפטי. זהו הסיפור המשני והזניח, עם כל הדרמה הגדולה של השיח והדיון הציבורי בענייני דמוקרטיות ודיקטטורות. לב העניין הוא במשמעות הרחבה של המהלך על השדה החברתי הישראלי ובהרבה מובנים מדובר בשידור חוזר של אותן תופעות שחוותה ישראל בניהול משבר הקורונה.
בשני המקרים מדובר בסיטואציה שבה מדינת ישראל נאלצה להתמודד עם אירוע בסדר גודל חריג. במקרה של הקורונה, מדובר במשבר דרמטי כלל-עולמי ובמקרה הנוכחי מדובר במלחמה חסרת תקדים ורב-זירתית.
בשתי הסיטואציות הולך ומתברר כי השדה החברתי-פוליטי הישראלי אינו מסוגל להתרומם לגודל האירוע, להפנים את משמעותו ולמקם אותו בפרספקטיבה רחבה שתאפשר למדינה לחשב מסלול מחדש ולנהל את המלחמה: היום זו מלחמת החרבות – ואילו אז הייתה זו מלחמת הווירוסים.
המערכת הישראלית, וליתר דיוק – חלקים ממנה, קורסים מהר מאוד לתוך הסיזיפיות של עצמם ולתוך חומרי הגלם הבסיסיים שמגדירים אותם, מבלי להבין שזו נקודה קריטית המחייבת התאמה מחדש, ריענון, התחדשות ולא חידוש נדרים עם השבט, הפוליטיקה הקטנה, השאפתנות האישית וההזדהות עם הגילדה.
לא מעט אנשים בישראל רצו לראות את המלחמה שפרצה בעקבות ה-7 אוקטובר והטראומה שנלוותה אליה כהזדמנות לתהליך של בנייה מחדש וליצירת משמעות לאומית הטעונה בערכים ובתכולה רעננה של זהות, אחדות, ערכים והתעלות קולקטיבית.
ואולם, אט אט בחלוף הימים, הולך ומתברר כי אל מול מחנה "משיבי הרוח" פועל מחנה "משיבי יום הקטנות", בשיטתיות, כדי למנוע את תהליך ההתחדשות, השיקום והצמיחה מחדש. בעשותו כך הוא מבקש להחזיר "אהבות נושנות", שספק רב אם תהיה להן תרומה כלשהי בהתמודדות ארוכת השנים שעוד צפויה לישראל בחזית המלחמה החיצונית.
