בעוד תשומת הלב הציבורית נתונה כמעט כולה לנעשה בשדה המערכה בעזה חזית הצפון ממשיכה להתלהט. בקצב איטי אך בהתמדה. כמות המתקפות הן על בסיסי ומוצבי צה"ל והן על יישובים אזרחיים צמודי גדר עולה כל העת בהדרגה, וכך גם איכותן. אכן, נסראללה והכוחות שתחת פיקודו עדיין נמנעים מהסלמה כוללת, ואינם נוקטים בצעדים דרמטיים כדוגמת מתקפות רקטות נרחבות או פיגועים בקנה מידה גדול, אך המגמה ברורה: הסלמה מתמשכת ומתיחת גבולות.
חיזבאללה כבר לא מסתפק רק בנוכחות צבאית סמוך לגבול עם ישראל. כעת הוא יצר מצב שבו נוכחות ישראלית באזורים הסמוכים לגבול מצידו הישראלי היא פשוט בלתי אפשרית. אך על אף הסטטוס קוו המסוכן הזה שנוצר בצפון, נמנעים עד כה צה"ל, והדרג המדיני הממונה עליו, מהרחבת העימות עם צבא נסראללה. בעוד בעזה הלחימה מתנהלת במלוא העוז, בצפון מסתפק צה"ל בפעילות סיכול ממוקד של חוליות מחבלים, שבמסגרתה חוסלו עד כה מעט יותר ממאה מחבלים, ולפי פרסומים זרים גם בהמשך התקיפות של משלוחי הנשק לארגון שעוברים דרך סוריה. פעולה צבאית שמטרתה שינוי אסטרטגי דרמטי של המצב מן היסוד לא מסתמנת באופק גם לא לאחר 75 ימי לחימה.
לא קשה להבין מדוע נמנעת ישראל עד כה מנקיטת יוזמה התקפית בצפון. לא מדובר רק בחשש מפני הקושי הצבאי בניהול שתי חזיתות במקביל, שגם הוא שיקול לגיטימי. מעבר לכך קיימת הסכנה שפתיחת חזית צפונית, בלי שקדמה לכך מתקפת טרור קשה של חיזבאללה, לא רק שלא תזכה מצד עצמה ללגיטימציה בינלאומית, אף תשחק עוד יותר את האשראי שנותנות מעצמות המערב לישראל להמשיך בפעולה בעזה, שממילא הולך ואוזל. אולם, דומה שמרבית הישראלים, ואולי גם חלק ניכר משרי הממשלה, לא מפנימים את המחיר הכבד של אוזלת היד בטיפול באיום של חיזבאללה על יישובי הצפון ובמערכה שהוא מנהל נגדם כבר כעת.
רבבות מתושבי הצפון חיים זה כחודשיים וחצי מחוץ לישוביהם. רבים מהם עוד עושים שימוש בפתרונות הארעיים שהעמידה לטובתם מדינת ישראל, בבתי מלון ומקומות אירוח נוספים, אולם חלק ניכר מהמפונים מנסים באופן טבעי להתחיל לגבש לעצמם שגרת חיים חדשה. ככל שמתארכת התקופה, והרושם שמקבלים המפונים הוא שישראל איננה מתכוונת לפעול צבאית להרחקת חיזבאללה מישוביהם ומבתיהם, עוד ועוד תושבים מעתיקים באופן שקט את מקום מגוריהם. קשה להעריך מה רוחב התופעה, אך שיחות שעשיתי בימים האחרונים מלמדות שלא מדובר במשפחות בודדות אלא במה שהתחיל כטפטוף, והופך אט אט לזרם של ממש. משפחות שפונו מהצפון ובעזרת הסיוע הממשלתי שוכרות לעצמן פתרונות דיור חלופיים ביישובים אחרים, מרוחקים מקו הגבול, שלא על מנת לחזור לביתן מיד עם תום המלחמה. בחלק מהמקרים מדובר בהעתקת מקום המגורים ליישובים אחרים באזור הצפון, אך כאלה שאינם צמודי גדר. אחרים העבירו את מרכז חייהם לאזור המרכז.
בשיחות עם מפונים שהחלו כבר בהעתקת מרכז חייהם עולה שהסיבה העיקרית למהלך הוא החשש מפני חזרה לבית שימשיך להיות מאוים על ידי חיזבאללה. "אחרי שבעה באוקטובר הבנו שכל סיפורי ה'הרתעה' הם קשקוש. אם חיזבאללה יוכל, זה רק עניין של זמן עד שהוא יפעל", אמר לי השבוע אדם בעל משפחה שפונה מאחד מקיבוצי הגליל המערבי צמודי הגדר, ובשבוע שעבר שכר למשפחתו יחידת דיור באחד מיישובי הגליל התחתון. "אני מבין את הבעייתיות בעזיבה שלנו, וממש כואב לי הלב לעקור את הילדים מהמקום שהיה לנו בית כבר עשר שנים, אבל האחריות שלי לחיי אשתי וילדיי גוברת על כל שיקול אחר. אני לא אחכה בבית מלון עוד חודשים, עד לסוף המלחמה, רק כדי לגלות אז ששום דבר מהותי בהיערכות חיזבאללה בלבנון לא השתנה".
אם ממשלת ישראל לא רוצה להתעורר ביום שאחרי המלחמה ולגלות שחלק מיישובי הצפון פשוט ננטשו, באופן חלקי או מלא, היא חייבת להתעשת ולהתחיל לפעול באופן ממשי בצפון. אם ישראל לא תרחיק את חיזבאללה מהגבול איש לא יעשה זאת במקומה, ודאי לא כוח או"ם חסר יכולת מבצעית ורצון להתעמת עם מחבלים מאומנים ונחושים.
