חודשיים חלפו מאז גויסנו, חבריי לגדוד ואנוכי, למחרת שמחת תורה הנורא. 61 יום שאפילו מילואימניקים ותיקים ממני לא זוכרים כמותם. באחד מלילות השבוע האחרון ישבנו כמה חברים ותיקים במחלקת הסיור לשיחת נפש, ושיתפנו במחשבות, בחששות, בדאגות ובתחושות. השיחה הלכה, כדרכן של שיחות מעין אלו, לכיוונים רבים, אך פעם אחר פעם חזרה האמירה "זה כבר לא מילואים". כל מי שיצא פעם למילואים יודע שזה תמיד קשה, אף פעם לא נוח, לא פעם מייגע ומתיש, אבל תמיד זה מסתיים. בתוך שבוע או לכל היותר ארבעה שבועות, הכול מסתיים והחיים חוזרים לשגרתם האזרחית. הפעם זה לחלוטין שונה. לא רק שחלפו חודשיים מאז גויסנו ואנחנו עדיין על מדים, גם הסיום לא נראה באופק. אפילו לחייל סדיר יש תאריך שחרור מוגדר, ובכל יום הוא יכול לסמן עוד איקס בלוח השנה. רק חייל מילואים בצו שמונה לא יודע מה ילד יום. האם נהיה פה עוד יומיים? עוד שבועיים? עוד חודשיים?
תקופת השירות המתמשכת ומתמשכת מערערת יחד איתה גם את מושגי המקום שבתוכם אנחנו חיים. אנחנו יוצאים ל"חופשה" בבית, וחוזרים מהחופשה לצבא. אז מה המקום שלנו? איפה נמצא מרכז החיים שלנו? מה הקבוע ומה הזמני? האם עוד זוכרים אותנו שם בחוץ? האם זקוקים לנו? מצד אחד אתה שמח לשמוע שמסתדרים בלעדיך בבית, רוצה להאמין שטוב להם גם בהיעדרך. ומן הצד השני, אם מסתדרים בלעדיי אולי לא זקוקים לי? האם אני מיותר? האם יהיה לי לאן לחזור, בבית, בלימודים, בעבודה? הצבא מתנהל כמו מציאות מקבילה, כזו שמתנהלת בחוקיות משל עצמה. האם אחרי שהתרגלנו לחיות בתוך אותה מציאות, נצליח לחזור להסתגל לשגרה האזרחית הרגילה? כמה זמן ייקח עד שנשוב לחוש כאזרחים מן המניין?
למחרת השיחה הטעונה הזו יצאתי הביתה, לחופשה של כמה ימים ברצף. זו לא הייתה החופשה הראשונה, ובכל זאת הפעם זה הכה בי במלוא העוצמה: מדינת ישראל נמצאת כבר בעיצומה של חזרה לשגרה. החיים ממשיכים, בלעדינו. איש לא מחכה לנו. המסעדות ובתי הקפה מלאים, הקניונים סואנים, ומלבד אזעקה בודדת פעם בכמה ימים – במרכזי הערים הגדולות החיים מתנהלים כמעט כרגיל. הפער בין המציאות הצבאית, אפילו בגזרה שקטה באופן יחסי (וכמובן שלא שקטה באמת) כמו אזור הגליל, ובין קניון מלחה בירושלים, היה בלתי נתפס. החניון היה מלא, הקניון היה הומה, ודומה שאיש מהנוכחים, מלבד כמה חיילים על מדים שהבליחו לרגע, אינו מודע בכלל למתרחש בדרום ובצפון.
לרגע אחד רציתי לצעוק שם בקול גדול: "השתגעתם? אנחנו בעיצומה של מלחמה", וברגע שאחריו הבנתי שאני דווקא שמח שהעולם לא עצר מלכת והחיים ממשיכים למרות הכול. הרי ממש בשביל זה התגייסתי, כדי להחזיר את החיים במדינה לשגרה בטוחה. באסקפיזם הזה יש משהו יפה וטוב, בתנאי שתושבי עוטף עזה ויישובי הצפון שפונו מבתיהם לא ייזנחו מאחור. כאשר גם הם יוכלו לשוב לשגרה, לשוב לבתיהם ולהתחיל לשקם את חייהם, נדע שעמדנו במשימה שהצבנו לעצמנו, גם אם לשם כך נידרש להיות מגויסים עוד שבועות ארוכים ואפילו חודשים.
