גם ריח הגשם שירד בבוקרו של יום שלישי השבוע לא הצליח להסתיר את ניחוחות המוות שמילאו את האוויר של בארי, יותר מחודש אחרי הטבח הנורא שהותיר את הקיבוץ שומם מאדם. הגשם גם לא הצליח לנקות את הפיח מהבתים שהוצתו ומהכבישים שהושחרו ממכוניות שרופות. בכניסה לבארי מחסומים רבים וכוחות שפרוסים כאילו מדובר במבצר צבאי. הבדיקות הקפדניות ותורת הלחימה שכתובה על כל קירותיה של כל עמדה בכניסה, נכתבו בדם התושבים שנרצחו כאן.
אני מקבל טלפון ממאיה, דוברת של חטיבה 7 ואשת מילואים שהייתה בדרך לעוד שנת לימודים באוניברסיטה וגויסה לסייע במאמץ הדוברות. "יש לנו תקלה", היא אומרת, "הטנק שהיה אמור להכניס אותך לעזה פרס זחל, מנסים לארגן טנק אחר".
שעות ההמתנה היו מותחות. אני נכנס לעזה בפעם הראשונה מתחילת התמרון הקרקעי, ומטעמי ביטחון מידע אני לא יודע לאן אני הולך או למה לצפות. אני יודע שאפגוש שם מפקדים, כנראה מפקדי חטיבות. בהתחלה אמרו מפקד חטיבת הנח"ל ואז אמרו שלא. אחרי שש שעות המתנה, הרבה קפה וכמה בורקסים, מאיה חוזרת אליי: "יאללה, נכנסים".
השכפ"ץ הקרמי כבד והקסדה לא נוחה, אבל הלב חמוש במשימה אחת: להחזיר את התמונה הכי טובה ומדויקת מעזה אל דפי העיתון. הטנק מגיע ואני מקפל את עצמי כמו נערת גומי כדי להתמקם במסדרון האחורי.
"אנחנו ניסע מהר ליעד", מסביר לי מפקד הטנק. כשאני שואל כמה מהר, הוא משיב, "30 קמ"ש, זה אומר שנגיע ליעד תוך שעה וחצי". מדובר בנצח לקלסטרופוב כמוני, אבל מי אני שאתלונן? מבט לצוות הטנק שלוקח אותי מציג תמונת מלחמה: שלושה לוחמי שריון מאובקים לחלוטין, זקן של חודש על פניהם, עייפות נשקפת מעיניהם, עם ניצוץ של נחישות. הם לא ראו את הבית כבר חודשיים, הוקפצו לעזה אחרי שבועיים של פעילות שוטפת ביהודה ושומרון. "איך אתם?" אני שואל. "וואלה עייפים", עונה אחד מהם בחיוך. "אבל יש מלא תפוצ'יפס". אכן, הטנק עמוס בחטיפים.
אני שומע הוראות בטיחות ואז יוצאים לדרך. הרעש העצום של מנוע הטנק בלתי נסבל, גם אטמי האוזניים שקיבלתי לא סייעו נגד הצרימה בזמן שמזחלות הטנק חורכות את האבן השבורה של עזה. עשרים דקות אחרי ההנעה אני שולף מהתיק מקל של דגלון שהבאתי מהבית ודוחף אותו לגבו של אחד מאנשי הצוות כדי לדרוש את תשומת ליבו. עצור, אני מסמן לו בידיים, אני לא נושם. הטנק נעצר. מתברר שאנחנו רק כמה מטרים בודדים אחרי גדר הגבול. "בוא לצריח", הוא קורא לי, ואני מזדחל החוצה. ממשיכים.
במסך המגע שלפניי תמונה של רצועת עזה. החייל נותן לי להחזיק ג'ויסטיק כמו של טייס, "פה ימינה, פה שמאלה, וזה זום אין", הוא מסביר. "קח את זה ותראה מה עשינו לעזה". התמונה שנשקפה מהמסך בלתי נתפסת: עזה הרוסה עד היסוד, אין לאן לחזור. כאילו הכתה כאן רעידת אדמה ברמה הקשה ביותר ואז בא צונאמי וחיסל את מה שנשאר. כמעט שאין בניין אחד שלם, כמעט שאין בית אחד שלא חטף מכת אש קשה.
"חיל האוויר התחיל, אנחנו המשכנו ואז באו אלו עם הדי־9 והשלימו את המלאכה", מספר לי אחד מאנשי הצוות בצעקות. "לאן אנחנו נוסעים?" אני שואל. הוא מסמן לי על המסך את היעד, במפה שדומה לווייז, רק בלי דיווחי תנועה. בפעם הראשונה אני מבין לאן אני מגיע: חוף הים של עיר היוקרה רימל. שעה וארבעים מאוחר יותר, אנחנו מגיעים.
הדלת של המסדרון האחורי נפתחת, אני מצליח לחלץ את עצמי מהטנק והמראה שנחשף לפניי לא דומה לשום דבר שחוויתי. הגלים רועמים באוזניי וריח הים עולה באפי. אני מסתובב לעיר ורואה חורבות. הקנטרי של יחיא סנוואר הפך למחנה צבאי, בית הספר של בכירי חמאס הרוס לחלוטין, הבתים הגבוהים מתפוררים ומסביב פטריות עשן שחור, זכר אחרון לתקיפה שהתבצעה כמה דקות קודם לכן. את פניי מקבל מפקד חטיבה 7, אל"ם אלעד צורי. "אתה בסדר?" הוא שואל. "כן", אני משיב, "אני בסדר גמור". "אז בוא נתפוס פינה".
אנחנו מתיישבים על כיסאות עץ סמוכים. "נו, איך אתם? ספר לי", אני מתחיל את השיחה.
"אנחנו בסדר, נלחמים ומשלימים יעדים. אנחנו על קו החוף בשכונת רימל, זו שכונה שבה נמצאים כל מוסדות השלטון של חמאס. פועלים פה כבר כמה ימים במטרה לחסל יעדי טרור ולהשמיד את האויב. יש פה המון מודיעין ואנחנו מוצאים הרבה מאוד אמצעי לחימה. חלק אנחנו משמידים וחלק אוספים. אנחנו מייצרים פה שליטה במרחב גם לאפשר לכוחות הגנה וגם תנועה חופשית באופן יחסי. אנחנו מתקדמים לאט־לאט ומרחיבים את האזור הזה".
חטיבה 7 לחמה בכל מלחמות ישראל. היא כוח השריון הראשון שנכנס ובדרך כלל גם האחרון שיוצא. מורשת הקרב המפוארת שלה שזורה בהיסטוריה של מדינת ישראל ושל צה"ל, ואחרי מפקדים כמו יאנוש בן־גל ואביגדור קהלני, עכשיו הגיע תורו של אלעד צורי.
"אני אומר בצניעות, עכשיו זה שלנו", הוא מכריז. "המורשת של חטיבה 7 היא תמיד להיות במקום הנכון, בזמן הנכון, עם עוצמה ורוח לחימה. גם היום החטיבה מפגינה כוח. אנחנו פרצנו את הדרכים לעזה והגענו עד הים. בדרך לחמנו בכיכר החייל האלמוני, הסמל השלטוני של חמאס שהם היו מארגנים בו עצרות ומפרסמים על הרקע שלו את התעמולה שלהם. עכשיו יש שם דגל ישראל וחורבן. אני גאה מאוד בלוחמים שלי שמבינים את המשמעות של הלחימה פה. יש לנו תחושת שליחות ואחריות גדולה להחזיר למדינת ישראל את הביטחון. אין לנו מקום אחר לגדל בו ילדים".
זרוע היבשה ספגה ביקורת קשה בשנים האחרונות. אמרו שהם הוחלשו, קוצצו, הפחיתו להם את האימונים, סגרו להם חטיבות והסתמכו יותר מדי על טכנולוגיה. אמרו שהם לא יהיו מוכנים לפעולה קרקעית במקרה הצורך, שאין להם היכולת ושבסוף מי שיעשו את העבודה יהיו חיל האוויר. שלושה שבועות לתחילת התמרון הקרקעי, התוצאות מנפצות כל תחזית.
"השגנו את מה שנדרש מאיתנו ועשינו את זה בעוצמה רבה. אני לא יודע להגיד אם זה היה מהיר או לא, אבל אני כן יודע להגיד שעוצמת האש שהפעלנו ורוח הלחימה שלנו הביאה אותנו לכאן ואף אחד לא היה יכול לעצור אותנו בדרך. תרגלנו טכניקות שונות, התאמנו את עצמנו, ובכל מקום שפגשנו אויב הרגנו אותו. יש לנו נפגעים והרוגים אבל יש פה תוצאה ברורה: ניצחנו. אחרי המלחמה אנחנו נטפל בכל המשפחות השכולות כמו שחטיבה 7 יודעת לעשות לאורך כל שנות קיומה, מאז קום המדינה. אבל עכשיו נלחמים".
פיצוץ שנשמע באותו הרגע מקפיץ אותי מהכיסא. הפיצוץ שאחריו כבר מכניס אותי למבנה סמוך. בפתח הקאנטרי של חמאס אני שואל את המח"ט מה קרה. הוא מסתכל על המפה הדיגיטלית שבידו, מצביע על נקודה ומסביר: "חיסלנו שם שני מחבלים". אני מביט לעבר הבזק ורוד של אור שמסמן הפצצה נוספת, ומיד מגיע רעש חד של פיצוץ. אנחנו 150 מטר ממקום ההיתקלות, עדות ליכולת הבלתי נתפסת של צה"ל לתקוף באמצעות ארטילריה במרחק כל כך קטן מכוח שתופס עמדה. בצה"ל קוראים לזה "שילוביות": חיבור בין כל הכוחות, יכולת לצפות באותה מפה, לסמן מטרה ולקבל תקיפה על בסיס מודיעין בזמן אמת. שני מחבלים חוסלו, ושש דקות אחרי הפיצוץ הראשון אנחנו ממשיכים.
"התמרון הקרקעי מוביל להישגים טובים מאוד", אומר צורי אחרי שאנחנו מתמקמים מחדש. "תמיד האמנתי בתמרון ואמרתי כך לכל המפקדים שלי. לכך התכוננו, לכך הכנו את הלוחמים. האסטרטגיה שאתה רואה כאן מתאימה בדיוק למלחמה שפרצה. כשאתה פועל בעוצמה יחד עם חיל האוויר ושאר הכוחות, אתה מצליח". פיצוץ נוסף מסמן את סוף השיחה. "אני חייב לסיים", אומר המח"ט ורץ לחפ"ק. עוד פיצוץ מרעיד את הקרקע ואני רץ אחריו להציץ מה קורה בחדר הפיקוד אבל דלת הפלדה נסגרת לפני שאני מספיק לגנוב פיסה אחרונה של מידע.
האווירה בחוף רימל מחשמלת. בין החדרים הרבה מנות קרב, ציוד לחימה והרבה מאוד רוח קרב. יש כאן חיילי מילואים וסדיר ופראמדיקית אחת. דתיים וחילוניים, חרדים וקיבוצניקים. אין מספיק מזרונים בחדרים אבל יש הרבה נחישות, וכולם מדברים רק בשפה אחת: לנצח את החמאס.
רגע לפני שהתקפלנו ופתחנו בדרך הארוכה חזרה הביתה הגיעו שוב הכלים הכבדים. אנחנו עולים לשטח ומקבלים תדרוך מבצעי, כי הלילה ירד והנסיעה תהיה בחשכה. עזה לוטה בערפל, אין טיפת אור. מאות טנקים וכלים כבדים – כולם מוחשכים – נוסעים זה לצד זה בנוהל מבצעי מיוחד. לפתע השיירה עוצרת: אנחנו 700 מטר מבארי, אבל הפקודה היא לחזור לרימל. הכוחות עוברים למצב מבצעי, וזה אומר שכל הצירים סגורים ואין מעבר לאף אחד.
אל"מ אלעד צורי, מפקד חטיבה 7: "לחמנו בכיכר החייל האלמוני, הסמל השלטוני של חמאס. היו מארגנים שם עצרות ומפרסמים שם תעמולה. עכשיו יש שם דגל ישראל וחורבן"
השיירה מסתובבת, ואנחנו צוללים בחזרה אל לילה ארוך, גשום וקר. בפאתי שכונת רימל מעדכן אותנו אחד הקצינים המבצעיים שנכנסים ללילה ארוך. ״אנחנו בדרך לפעילות משמעותית, יש כניסה של מגל״ן וזה ייקח שעות״, הוא מודיע לי. מה אני אמור להגיד למשפחה, אני שואל. ״אל תדאג", הוא מיד משיב, "עדכנו את אשתך שיש מצב שאתה ישן כאן״.
בחדר האוכל המאולתר מצאתי קופסאות טונה, לחם, קבנוס והרבה מתוקים. אפילו יש חלבה לקינוח. אסור להדליק את האור. פנסים אדומים מאפשרים הצצה למה שיש בארגזים. מדי פעם פצצת תאורה מאירה את השמיים ומעניקה כמה דקות של קסם כתום על העיר עזה ובית החולים שיפא, שנמצא לא רחוק מכאן.
״יש מבצע בשיפא הלילה?״ אני שואל. ״כן״, פולט אחד הקצינים, ומיד חוטף מרפק מהקצין שיושב לידו.
מה שהיה אמורה להיות גיחה קצרה לעזה לצורך שיחה עם מפקד חטיבה על רוח קרב הופך לליל לחימה דרמטי. על מה שיקרה כאן בשעה הקרובה יהיה ניתן לספר רק בבוקר. פיצוץ עז וצרור יריות מסמן את תחילת הפשיטה על בית החולים. בקרב בין הכוחות המיוחדים לכוחות חמאס נהרגים חמישה מחבלים. "אין נפגעים לכוחותינו", אומרים בקשר. הכוחות המיוחדים נכנסים לבית החולים, הסמל הגדול ביותר של חמאס בעזה. כמות כלי הטיס בשמיים והדריכות המבצעית בקרב הכוחות מלמדת שהאירוע בעיצומו – פשיטה על מעוז הטרור של חמאס. התוצאות יתפרסמו רק למחרת: אמל״ח, מודיעין ומפקדות שליטה נמצאו בבית החולים.
העייפות עושה את שלה, ואני מאמץ מזרון מאחד הלוחמים. רעד הטנקים שמסביב מורגש היטב בכל הגוף, ואני כבר לא שומע את הרעש. ריח הסולר של הטנקים מנחם, וגם האוויר החם שהם פולטים עוזר לגוף להירגע. העיניים נעצמות, והגוף מתמסר למזרון הרטוב מטיפות הגשם שחדרו מהחלונות השבורים והשמיכות שנתלו כמו וילונות מאולתרים.
אחרי רבע שעת שינה אני מרגיש כאילו ישנתי חצי לילה. אני מתעורר בלי לדעת מה השעה וקצין האבטחה מעיר אותי וקורא לי לבוא. ״תתארגן", הוא פוקד, "אתה יוצא מפה״.
הנסיעה בחזרה לבארי מהירה יחסית: הגשם הפך את הררי החול למשטח חלק. בכניסה לבארי הריח של הבוקר לא באמת נעלם, אבל הלילה מסתיר מעט את הפיח בצדדים, ואני נוסע מכאן למקום הבטוח שלי.
יממה בעזה לימדה אותי שצה״ל חזק כמו שמעולם לא ראינו. הוא יקבל את הזמן לנצח את עזה, ואולי יעבור לטפל בגזרות אחרות. רוח הלחימה הפכה כאן את התוצאה הקשה של השבת השחורה ההיא, ואולי עוד נזכה למציאות אחרת. הלוחמים ימשיכו את התמרון, יסיימו את המשימה בצפון וירדו לדרום הרצועה, בדרך להחזיר את השקט לעוטף ואת התושבים לבתיהם.
