לפעמים כדאי להקשיב ולדייק גם במילותיהם של מפגינים. הנציגים הדרוזים שמחו נגד חוק הלאום לא עסקו בחשש שמא הוא יפגע בשוויון הזכויות המשפטיות שלהם. הרי הטענה שלהם היא שלמרות השוויון הפורמלי במצב המשפטי הקיים, עוד לפני חוק הלאום, הם לא נהנים בפועל מזכויות שוות. הטענה העיקרית שלהם הייתה שהחוק מפקיע מהם את הישראליות שלהם. גם העיתונאית לוסי אהריש, ערבייה מוסלמית, שפרסמה פוסט מצולם מרגש על עמדתה כלפי החוק, עסקה יותר בהדרה שלה מן הישראליות מבחשש שזכויותיה ייפגעו.
רוצה לומר: תומכי החוק ומתנגדיו מקרב היהודים מתעמתים בשאלה המשפטית – האם החוק יפגע או לא בזכויותיהם השוות של המיעוטים הלא־יהודים – אך רבים מבני המיעוטים עצמם מוטרדים בעיקר משאלה אחרת לגמרי, שהיא לכאורה סמלית: תחושת השותפות שלהם ביחד הישראלי. זו המשמעות העיקרית של הזעם על הפיכתם ל"אזרחים סוג ב'".
אילו היינו רגישים מספיק, זה היה צריך להיות רגע משמח ברמה מכוננת בתולדות מדינת ישראל: 70 שנה אחרי הקמתה, לא רק החרדים הולכים ונעשים יותר ישראלים, אלא גם רבים מהדרוזים, הצ'רקסים, הבדואים, הערבים הנוצרים ואפילו המוסלמים. יתר על כן: כמה ממנהיגי הציבור הערבי, שחוזרים ומדגישים שזהותם הלאומית פלסטינית ולא ישראלית, העידו במקביל בשנים האחרונות שכשהם מסתובבים בחו"ל ופוגשים בקבוצת דוברי ערבית, הם יכולים לזהות בקלות את הישראלים שביניהם. כלומר: יש זהות ישראלית ייחודית גם לערבים שבקרבנו.
זו אמורה להיות נקודה ארכימדית במכלול ההתמודדות עם הסוגייה הסבוכה של הזהות הישראלית, בוודאי עם המשבר הנקודתי של חוק הלאום. צריך הרי להודות שיש אנומליה בזהות הישראלית. מדינות העולם מגדירות את זהותן הלאומית לפי הטריטוריה והאזרחות: מי שחי בטריטוריה צרפתית והוא אזרח צרפת נחשב מיד בן הלאום הצרפתי. לעומת זאת, הזהות הלאומית של ישראל מוגדרת לפי השתייכות אתנית, דתית ותרבותית: ישראל היא מדינת הלאום של מי ששייכים לעם היהודי, ודתם ותרבותם היא יהודית, בלי קשר למקומם על פני הגלובוס או לאזרחות שהם מחזיקים.
האנומליה הזאת מוצדקת מתוקף האנומליה של ההיסטוריה היהודית: כעם שלא יצר את מדינתו ברצף היסטורי – התגבשות ילידית, טריטוריאלית ולאומית שיצרה מדינה – אלא דווקא מתוך התגברות על קטיעה; עם שחזר למולדתו ההיסטורית כעבור כ־2,000 שנה, ורוב רובו של בניו כלל לא שהו במולדת בזמן שקמה המדינה. אבל צריך להיזהר לא לחגוג את האנומליה הזאת יותר מדי, ולהפוך אותה לצידוק להדרה של הלא־יהודים. אדרבה, משבר חוק הלאום מוכיח שבד בבד עם טיפוח זהותה היהודית של המדינה מבחינה תרבותית ומשפטית, חיוני לטפח גם את היחד הישראלי.
כך ראוי להגדיר את ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, אבל גם מדינתם וביתם של כל אזרחיה. בצד יום העצמאות, שהוא חגם של היהודים ויום אסונם של הערבים, צריך ליצור חג לאומי חדש שיציין את המכנה המשותף האזרחי. מבחינה תרבותית צריך לטפח גם את היסודות הנפרדים – היהודיים, המוסלמיים, הנוצריים, ושאר תרבויות המיעוט – לצד היסודות המשותפים: היכרות הארץ ואהבתה; היכרות עם שתי שפותיה של הארץ, עברית וערבית; לימוד מכלול ההיסטוריה של ארץ־ישראל, ולא רק הפרקים היהודיים שלה.
בעשורים הראשונים של התנועה הציונית רווחו בה מגמות ילידיות שביקשו לנתק בין הזהות היהודית, שנתפסה גלותית, לזהות העברית של "היהודים החדשים" – אלה שיהפכו להיות רוב גאה במדינה יהודית ריבונית, שתפארתה על עצמאות כלכלית ותרבותית לא פחות מעצמאות מדינית. שיאה של המגמה הזאת בתנועה הכנענית, שדווקא נולדה מתוך הימין הרוויזיוניסטי ולא מתנועת העבודה, וביקשה למחוק לגמרי את הזהות היהודית מהמפעל הנוצר בארץ־ישראל, לטובת זהות ילידית משותפת לפוסט־יהודים ולפוסט־ערבים.
זו הייתה כמובן תפיסה רעיונית קיצונית, ולא ריאלית מבחינת הזיקות ההיסטוריות והתרבותיות של העמים החיים בארץ. אבל היה בה גם גרעין של אמת, בעצם ההבנה שזהות יהודית במדינת לאום ריבונית לא יכולה להיות חופפת לזהות יהודית של מיעוט דתי בתפוצות. גם חוגי הציונות הדתית הכירו בשוני הזה כשדיברו על תורת ארץ ישראל, להבדיל מתורת חוץ לארץ, וכשהרבנים לבית קוק הקפידו לדבר על הזהות היהודית דווקא במונח התרבות הישראלית, בבחינת השבת עטרה ליושנה: לא עוד זהות היונקת משבט אחד בלבד, אלא כזו היונקת מאבי השושלת, ישראל.
המזרח התיכון חווה בשנים האחרונות תהליך בעייתי מאוד של התפרקות מדינות הלאום למרכיביהן האתניים והדתיים. על הרקע הזה, הדרת המיעוטים הלא יהודים מן היחד הישראלי היא טעות מסוכנת במיוחד, שעלולה לממש את החשש שתהליך ההתפרקות יתרחש גם אצלנו. דווקא על רקע המתרחש בשכונה שלנו (וקרה עוד קודם בברית המועצות וביוגוסלביה) חשוב במיוחד להגדיל את המאמץ לחזק את חישוקי הישראליות, ולא רק את הזהות היהודית.
