לפני שבוע הארץ סערה, כשחבר הכנסת ישראל אייכלר תקף את ראש הממשלה ועל הדרך את הפרויקט הציוני כולו, שכביכול רק מזיק לעם היהודי ורק גרם ליותר אנטישמיות.
המשמעות של דבריו כבר נידונה בהרחבה, זו לא הייתה הפעם היחידה בתקופה האחרונה (אבל בהחלט דוגמה בולטת) שבה מתגלה האופן שבו חלק ניכר מהציבור החרדי מסתכל על המדינה – המשך ישיר של הגלות. אמנם הפריץ קצת השתנה, צריך להודות שהנוכחי הרבה יותר נחמד, אבל אנחנו לא חלק מהסיפור ובטח שלא רואים בו ערך.
ולאחר שהביקורת המוצדקת כבר נאמרה, אני מבקש להצביע על המקום שבו רבים מאיתנו מבטאים את אותו מסר. אין מדובר בהודעות לתקשורת, אלא על מקום כנראה קצת פחות חשוב – התפילה.
אין לנו חנינה?
ביום השלישי של עשרת ימי תשובה, אני תמיד עומד מול השורות "לָמָּה לָנֶצַח זֻנַחְנוּ / וְכַמֵּת מִלֵּב נִשְׁכַּחְנוּ. זְרוּיִים בְּכָל פִּנָּה / אֲבוּדִים בְּכָל מְדִינָה / וְאֵין לָנוּ חֲנִינָה", מסתכל ימינה ושמאלה ותוהה לעצמי: הרי כל מי שנמצא איתי בבית הכנסת אמר הלל ביום העצמאות, שומע מדי שבת את התפילה לשלום המדינה, עומד בהמנון ומרגיש שייכות לדגל הכחול-לבן. איך הוא מסוגל לעמוד מול ריבונו של עולם ולומר בלי להתבייש שהוא שכח אותנו ולא גואל אותנו, אחרי קיבוץ הגלויות הבלתי נתפס שראינו בדורות האחרונים? בסדר, עדיין לא כולם הגיעו לארץ, אבל אין לנו חנינה? אז על מה הודית בחודש אייר האחרון?
ואלה ממש לא השורות היחידות, אפשר למצוא רבות כאלה בפיוטי הסליחות – אלה שאמרנו הבוקר, שאמרנו בימים הקודמים ושנאמר בימים הבאים. אבל נניח שבסליחות אפשר למצוא תירוצים, טובים יותר ופחות: קודם כול שזו בעיה של אשכנזים, אצל עדות המזרח השורות האלה לא מופיעות; שנית, חלק מהאנשים בכלל לא אומרים סליחות אז מה נפלתי עליהם; ושלישית, גם מי שמגיע עדיין אפוף קורי שינה, מתקשה להתמודד עם השפה הפיוטית (שהיא אגב פחות מסובכת ממה שאוהבים להגיד, אבל זה כבר לטור אחר), ולא לגמרי מקשיב למה שהוא אומר.
אבל התופעה הזו קיימת גם בתפילות ששייכות לכל השנה, בברכות שנאמרות בשמחות ועוד. קל לראות שבקשות כמו "יהי רצון מלפניך… שתעלנו לארצנו ותטענו בגבולנו", או "הוא יגאל אותנו בקרוב", או "מהרה… יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה", נוסחו בימים שבהם לא היינו בארצנו והיינו רחוקים מגבולנו, וקצת מוזר להמשיך לומר אותם גם בימים שבהם בכל ערב נשמע בחוצות ירושלים קול חתן וקול כלה.
לפני שיקפצו הקופצים הקבועים ויגידו: אז מה אתה טוען, שהגענו לגאולה שלמה? התשובה היא לא, הכרה בעובדה שהמציאות השתנתה אינה אומרת שהמציאות מושלמת. בהחלט, יש תחומים שבהם עדיין יש הרבה לאן להתקדם. ועם זאת, האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעמוד מול ריבונו של עולם ולומר דברים שנשמעים כמו כפיות טובה, כמו התכחשות לכל התהליכים שהוא זיכה אותנו לראות?
להיות מודעים למחיר
שמעתי מאיש חכם את החשבון של שניים מול אחד: מצד אחד ישנו הערך לשמור על הנוסח, לא למהר לשנות אותו, ככלות הכול מיליוני יהודים כבר אמרו את המילים האלה, וחכמים גדולים תיקנו אותן (גם אם קשה להניח שאותם חכמים תכננו שיהודים ימשיכו לומר שהם בגלות גם כשהם כבר לא יהיו); מצד שני לומר שאנחנו היום בגלות זה פשוט לא נכון, ואיך אפשר לומר בתפילה דברים לא נכונים עובדתית? ובנוסף למישור העובדתי, זו גם כאמור כפיות טובה, העמדת שהקב"ה לא חולל לנו ניסים גדולים.
אז מה הפתרון?
אפשר לחפש נוסחים אחרים (כבר ראיתי ושמעתי הצעות חלופיות לרוב הניסוחים שפחות מתאימים לדורות שלנו), או לנסח בעצמנו כאלה. אבל גם מי שמעדיף לא לשנות – מטעמי מסורת, או מתוך רצון להתפלל בנוסח שבו כל עם ישראל מתפלל – צריך לפחות להיות מודע למחיר של הבחירה שלו. לזכור שהוא עומד בתפילה מול בורא עולם, ואומר ביטויים לא מדויקים (ואולי גם לא להעיר למי שבכל זאת משנה).
אבל אני רוצה לחתום בדבר יפה שאמר לי פעם רב צעיר, דווקא לגבי הסליחות. "אני ממשיך להגיד את הנוסח הישן", הוא סיפר, "ואני בהחלט מודע לעובדה שאנחנו לא נמצאים במציאות הזו. כשאני אומר את הסליחות האלה אני בעצם 'מזכיר' לקב"ה: תראה כמה צרות עברו עלינו, ולא הפסקנו להיות יהודים. זה נראה לי כמו זכות אבות גדולה להיתלות בה בימי התשובה והרחמים".
