אף אחד לא אוהב את חשבון הדמים הזה, אבל מאז ההתנתקות מעזה באוגוסט 2005, לפני 18 שנה, לא נרצח אזרח ישראלי אחד בתוך שטחי הרצועה. בעזה היו עשרות מבצעים ותקריות גבול, אלפי רקטות נורו לעבר ישראל וגבו קורבנות, בהם גם חיילים, אבל בתוך הרצועה, שהייתה משופעת במעשי טרור ורצח לפני ההתנתקות, לא קיפח את חייו אפילו מתנחל אחד, פשוט כי הם כבר לא שם.
האסון הגדול ביותר היה המבצע הקרקעי האחרון, צוק איתן ב־2014, שבו נהרגו בתוך הרצועה 68 חיילים וקצינים. מאז צה"ל כמעט לא נכנס לרצועה, ואת המבצעים חגורה שחורה, שומר חומות ומגן וחץ, לצד התגובות האחרות על ירי רקטות – הצבא מנהל מהאוויר בלבד, ובצדק אסטרטגי רב. בבוא היום נצטרך לחקור מדוע בצוק איתן היה צריך להיכנס רגלית לקן הצרעות הזה ולאבד כל כך הרבה חיילים. שניים מהם עדיין שם.
בין עזה לישראל קיים גבול שלא נחצה כמעט, מאז שגלעד שליט נחטף ב־2006 ונהרגו שני חיילים. הגבול נמתח שם לאורך קווי 1967. ישראל בחרה ובוחרת בטעות להמשיך לקיים את הקשר האזרחי עם עזה, מה שרק מסבך את המצב לאורך השנים ומחזק את הטענה של הפלסטינים שישראל מטילה עליהם מצור. אילו הייתה ישראל מחליטה שהגבול הזה הוא בינלאומי, כמו מול סוריה או לבנון, הכול היה יכול להיראות אחרת. סוריה לא העזה לתקוף את ישראל בגבול רמת הגולן מאז 1973, והיא יודעת בדיוק למה. גם לבנון וחיזבאללה חרדים מכל התלקחות עם ישראל.
פעילות המסיבית של שוטרים יהודים וערבים נגד מוקדי טרור פלילי, גם אם היא תזכיר ממשל צבאי, תזכה לתמיכה בחברה הערבית
הוויכוח על ההתנתקות, או הגירוש בלשונם של המתנחלים שפונו, יהיה נטוע לעולם בתוך ישראל. אני סבור שמדובר במהלך היסטורי חשוב שהציל את המדינה משליטה על שני מיליון פלסטינים ומנע את מותם של מאות ואולי אלפי ישראלים, חיילים ואזרחים, אילו הכיבוש ברצועה היה נמשך. אילו רק היינו יכולים למתוח קו גבול כזה, הם שם ואנחנו פה, גם ביהודה ושומרון, מצבנו היה טוב בהרבה. סביר להניח שהיה אז הסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים, שהיה נשמר בתנאים הללו תחת מטרייה בינלאומית. ואם לא היה הסדר כזה – היינו נמצאים במצב המעצבן הזה שבו אנחנו מתנהלים מול עזה, או כמו מול ממלכת ירדן ערב מלחמת ששת הימים. זהו הרע במיעוטו.
מה זה אומר? לפני המלחמה ב־1967 היה גבול מדיני בין שתי מדינות עוינות, ירדן וישראל. מתוך השטח היו יוצאים מדי פעם פיגועי פדאיון לא קלים. ישראל הייתה נכנסת להגיב בכוח, כמו בפעולת סמוע הידועה, אבל לרוב השקט נשמר לאורך הגבול הארוך. במשך השנים התקיימו יחסי הבנה חשאיים עם המלך חוסיין. הצ'אנס האחרון לחזור למצב דומה היה בימי הסכמי לונדון ב־1987. חוסיין הסכים אז, בתיאום עם שר החוץ שמעון פרס, לקבל על עצמו בחזרה את החסות והשליטה ביהודה ושומרון. אבל ראש הממשלה יצחק שמיר גלגל את הסיכוי המצוין הזה מכל המדרגות.
עכשיו המצב אבוד. בעזה היה הצ'אנס האחרון להפריד איכשהו בין הישראלים לפלסטינים. ביהודה ושומרון אין שום אפשרות כזו. מאות אלפי המתנחלים שחיים בשטח סגרו את האופציה המדינית. הם עשו את זה באומץ לב ובנחישות, אבל הם גם משלמים מחיר כבד כמעט בכל יום, כי זו המשמעות של ערבוב בין שתי אוכלוסיות עוינות. גם המהלך של סמוטריץ', שמבקש להשקיע קרוב למיליארד שקל בהתיישבות בשטחי C, יעודד את החיכוך הזה שסופו טרור. כך היה וכך יהיה תמיד, לצערנו.
המצב אבוד כי אין שום סיכוי להגיע לפתרון. אני שומע לפעמים את דוברי הבית הלבן ומחלקת המדינה מלהגים אחרי כל אירוע ביהודה ושומרון על "פתרון שתי המדינות", ועל "פגיעה בסיכוי להסדר ישראלי־פלסטיני" וכו'. אני תוהה מתי הם יפסיקו עם השטות הזו. האמריקנים מכירים היטב את השטח. הם יודעים שאיש אינו יכול לבצע כאן הפרדה מדינית, שירושלים היא עיר שלא ניתנת עוד לחלוקה מעשית, שאין בנמצא פרטנר ישראלי או פלסטיני שיסכים לפתרון הגיוני בנוסח יוזמת ז'נבה משנת 2000. אפילו תוכנית טראמפ, עסקת המאה, שהייתה נדיבה כל כך עם הימין, לא הייתה מתקבלת היום בידי השרים סמוטריץ', בן־גביר וחבריהם.
אגב, שר האוצר סמוטריץ' מסרב להעביר תקציבים לטובת לימודים של סטודנטים ערבים ממזרח העיר באקדמיה הישראלית. הוא חושש שהכסף ילך למימון פעילות עוינת בקמפוסים נגד ישראל. במצב נורמלי סטודנטים פלסטינים, שכולם מן הסתם בעלי מודעות לאומית ולאומנית, היו צריכים ללמוד באל־קודס בירת פלסטין, לא בירושלים בירת ישראל. כל ציבור צריך לרכוש השכלה במדינה שלו, מתקציב המדינה שלו, על פי התכנים שמתאימים לכולם, תוך שיתוף פעולה שגרתי של חילופי ידע וסטודנטים בין האוניברסיטאות. כך הייתה נמנעת מסמוטריץ' הדילמה, ואת המיליונים הללו הוא באמת היה יכול להזרים לטובת מטרות חשובות של השמה ותעסוקה בישראל.
לירושלים כבר אין פתרון, כמו שאין שום דרך לעצור את הטרור ביהודה ושומרון. עקבתי ביום שלישי אחרי הפגנת המתנחלים מול משרד ראש הממשלה. בעיני המפגינים נתניהו הפך לשמאלן שנגרר על ידי שר הביטחון גלנט והצבא. כל אחד מהדוברים האשים את הממשלה הזו באוזלת יד, והציע פתרון קיצוני יותר כלפי האוכלוסייה הפלסטינית. תהיתי לרגע מה היה קורה אם יוסי דגן היה ראש הממשלה ויוחאי דמרי שר הביטחון, וגם הצעדים שלהם היו נכשלים. מי היה יוצא אז להפגין נגדם? נערי הגבעות?
צריך רק לרצות
ואם כבר מחפשים אוזלת יד נוראית, היא בולטת בכל הנוגע לאלימות המזעזעת בחברה הערבית בתוך ישראל. בשטחים אין סיכוי להכריע ולנצח; במגזר הערבי כן, ועוד איך. צריך רק את האנשים הנכונים, את המשאבים ואת הנחישות ושיטות הפעולה. צריך רק לרצות, להכין תוכנית מתאימה ולבצע. צריך להכריז על הפשיעה, גל הרציחות ומעשי הטבח כ"טרור פלילי", שמקביל לפגיעה אלימה בביטחון המדינה. המסגרת החדשה הזו תצדיק עבודת מודיעין יסודית, יד ברזל נגד ארגוני הפשע, מבצעים ופשיטות ליליות כמו שנעשים בג'נין, עם מאות אנשי שב"כ, שוטרים ולוחמי יס"מ ומשמר הגבול.
המלחמה הזו קלה יותר מבחינת כוחות הביטחון הלאומי בארץ. הכול קורה בשטח הריבוני של מדינת ישראל. ארגוני הפשיעה לא יעזו לפתוח באש על כוחות הביטחון כמו המחבלים בשכם או בחברון. הפעילות המסיבית של שוטרים יהודים וערבים נגד מוקדי הטרור הפלילי, גם אם תזכיר את הממשל הצבאי, תזכה לתמיכה ולגיטימציה בחברה הערבית, אחרי כל מה שקורה שם. האזרח הממוצע בסכנין או בעראבה ישמח לראות את הכוחות פושטים על הכפרים, עוצרים חשודים ומחסלים מאגרי נשק עצומים שהצטברו שם. כך אולי תהיה לאזרח הזה הזדמנות לצאת פעם מהבית בלי חשש.
