אנשים מוכנים למות בשביל סיפור טוב. ליטרלי. וכשאני אומרת אנשים אני לא מדברת רק על עיתונאים, ממש כולנו. אנחנו מוכנים גם להרוג בשביל סיפור טוב. סיפור טוב מחולל בנו מה ששום דבר אחר לא מתקרב לעשות. הסיפור של העם היהודי, אגב, הוא סיפור נפלא. סיפור בלתי ייאמן אפילו.
במאה ה־21 אנחנו כבר לא ממש נלחמים עם טנקים ופצצות, כלומר לפעמים כן, אבל המלחמה העיקרית עברה אל המילים. נרטיביזם קוראים לזה. וגם אל ה"נראות". איך דברים נראים, לפעמים איך הם נראים רק במבט חטוף.
כבר סיפרתי לכם שאני משתתפת בתוכנית 'בוסתן' של הספרייה הלאומית. שמונה משוררים: ארבעה ערבים, ארבעה יהודים. השבוע, במסגרת קייטנת המשוררים הכיפית בתבל ביקרנו במזרח ירושלים. עכשיו, כדי שתבינו קצת רקע, אני ילידת העיר העתיקה וגרתי בה עד שהתחתנתי, והשבוע הלכתי ברחובות שבהם לא הייתי מימיי קודם לכן, כשבית ילדותי נמצא במרחק של כמה מאות מטרים מהם בקו אווירי. מוזר, מוזר, מוזר. היה בביקור הזה משהו מטלטל. לחוות את ירושלים לא כבעלת הבית אלא כאורחת. להרגיש זרה, לפרקים לא רצויה, ואולי גם להבין קצת איך מרגיש ערבי במערב העיר. או סתם ערבי בישראל.
מדריכת הסיור, ערבייה שגרה במערב העיר, ביקשה שלא נדבר עברית. היא מן הסתם גם חששה מהיתקלויות לא נעימות, אבל בישראל שבה הכול פוליטי גם בלי לרצות להיות פוליטי, לשפה יש ממד פוליטי חריף במיוחד. הרבה מערביי מזרח ירושלים מסרבים ללמוד עברית כאקט פוליטי ומחאתי. המדריכה סיפרה שבעבר העברית נחוותה אצלה כשפה אלימה מכיוון שרק חיילים פנו אליה בעברית. חברתי לתוכנית, פיירדאוס, קבלה על האיסור הגורף. "אלו חברים שלי, למה שלא יוכלו לדבר בעברית?" אנחנו שתקנו. אחר כך צחקנו. כמה הכול מוזר. עכשיו היא מגינה על זכותנו לדבר בשפתנו. אחר כך גם דיברנו עברית כמובן. "יהודייה ברחוב צלאח א־דין", העירו בפליאה שני בחורים כשעברתי לידם.
בחנות הספרים "Educational Bookshop" שה'לונלי פלאנט' מגדיר כ"חנות הספרים הטובה ביותר בישראל־פלסטין", אנחנו פוגשים את מחמוד מונא. בחנות ממול, שעברה לידי המשפחה ב־1984 והייתה שייכת למשפחתו של אדוארד סעיד, יש ספרים בערבית, בעיקר ספרות פופולרית, וכאן רק ספרים באנגלית, רק כאלו שמשרתים את הנרטיב הפלסטיני. הוא מאוד לוחמני ואני צריכה לנשום עמוק כשאני יוצאת משם כי אין לי אוויר. הוא מנסה להימנע מוויכוחים פוליטיים אבל רוח דבריו ברורה: לסיים את הכיבוש, ירושלים, חיפה, תל־אביב, כולה שלנו. הספרים שלו הם כלי הנשק המשוכלל ביותר. מחנות הספרים ובית הקפה המגניב של מחמוד יצאתי קצת מיואשת.
כשפיירדאוס ואני שוטטנו בין ברחוב סיפרתי על אבותיי שחזרו לארץ ישראל כשהייתה שוממה וחרבה. סיפרתי לה על סבא יעקב ממרוקו, חמישה דורות מעליי, או כפי שהרב משאש (שהסמיך את אבי לרבנות) כינה אותו: 'גל עצמות'.
לו הייתי שומעת את הסיפור הזה רק מאבא שלי, הייתי אומרת שזה סיפור יפה מאוד, ותודה לדמיון המזרחי שהביאנו עד הלום, אבל הרב משאש ראה בעיניים שלו באלול תרנ"ט את סבא יעקב עולה לארץ ישראל וכך הוא כתב בספרו 'אוצר המכתבים' חלק א': "נסעה שיירה גדולה מבני העיר ועמהם חכם גדול וזקן למעלה מתשעים שנה, וזה שמו רבי יעקב אדהאן, תש כוחו ודק וצנום כגל של עצמות, ועשו לו עריסה כשל תינוקות וקשרוה על גבי הפרד ושמוהו בתוכה, ולכבודו יצאו הרבה רבנים ויחידי סגולה עד שער העיר ללוותו".
סבא יעקב נפטר באותה שנה בארץ ישראל ונקבר בהר הזיתים. מספרים שמת לא ממחלה ולא מזקנה, אלא מעגמת נפש על המצב הרוחני בארץ הקודש. ואם לא די בכך, השביע את צאצאיו שלא יעלו ארצה.
סיפרתי לה גם על סבא אהרן, אבא של סבתא חנה (שזהו שמי השני) שעלה לארץ על אף השבועה לסבו, ואף שאשתו לא הסכימה להצטרף אליו. לזמן מה הוא גר בעיר העתיקה, ושב למרוקו לאחר שבמאורעות תרפ"ט בזזו את חנותו.
"קשה לי עם המילה 'חזרתם'", אמרה לי פיירדאוס כשסיימתי לספר לה על אבותיי. "אבל מה לעשות שההיסטוריה לא התחילה ב־48'", ניסיתי לאגף אותה מימין.
דע מי אתה
יום למחרת אני בסיור משפחתי בעיר דוד לזכר גיסי עדיאל קולמן ז"ל, שנרצח בפיגוע דקירה בעיר העתיקה כששב מעמל יומו בחפירות הארכאולוגיות באתר. "אימא, למה הם כל כך מפנקים אותנו?" שאל הבן שלי כמה פעמים. "אה, זה כי דוד שלך נרצח", שתקתי לו.
דוידל'ה בארי מלא מרץ. הוא מספר על דרישות השלום מהתנ"ך ועל חותמות שנמצאו באתר מממלכת יהודה – במתחם היובל שבו עבד עדיאל, שנחפר ושממשיך להיחפר. זה כמובן חזק ומרגש. כל אחד צריך לבקר בעיר דוד כדי לראות איך סיפור מתעורר לחיים. "אוקיי, ניצחנו, הסיפור שלנו טוב יותר", אמרתי לדוידל'ה. "ועכשיו, מה עושים עם 300 אלף הערבים במזרח העיר ו־2.5 מיליון הפלסטינים בישראל?" "אני לא פוליטיקאי", משיב דוידל'ה, "אני קודם כול רוצה שלבן שלך לא יהיו שאלות מי הוא".
סיפור טוב פועל עלינו. אני חושבת שצריך להקשיב לסיפור הערבי. קל יותר להתחבר דרך טרגדיות אישיות. סיפור על אדם שחרב לו הכפר ועל אדם שלא יכול לחזור לאדמה שבה חי עשרים, ארבעים שנה. אפשר להקשיב לזה.
וכשמתחילים להקשיב יש חורים בעלילה. פתאום מגלים שדפים חסרים או קרועים, שאין אפילוג ופרולוג. "הגאונות של הכיבוש" כך כינתה פיירדאוס את המצב שבו לערבים, על פי מיקומם הגיאוגרפי, יש סיפור אחר. זאת בריחה וזריקת אחריות. יש לכם סיפור? תספרו אותו טוב. אי־אפשר להאשים את הכיבוש גם בזה. חור בנרטיב לא קשור לכיבוש אלא למשבר הזהות הכי גדול של ערביי ישראל והפלסטינים. משבר שהתחיל לפני שהגענו ונמשך עד היום. מי אתם ולאן אתה הולכים. הרי אנחנו לא ניעלם, יאללה, בואו נתקדם.
מחמוד חושב שחייבים ללמוד לעומק את הנרטיב הפלסטיני, ואני לא בטוחה כמה אנחנו מוכנים לגעת לעומק בנרטיב שלנו. נראה לי שבשמאל כבר ממש מפחדים ממנו. עם שחוזר לארצו אחרי אלפיים שנות גלות. מרוב רצון להקשיב ולהכיל ולהבין, מתרופף הסיפור הישראלי, מרוב חוסר ביטחון של מי אנחנו – עם הספר שהסיפור שמר עליו בחיים – אנחנו נראים חיוורים מול ה'ילידים' השחומים. ואחרי שהסכמתי עם דוידל'ה, הייתי רוצה לרגע להניח לסיפורים.
בסוף, יש כאן ערבים ויהודים ואף אחד לא יזרוק לים את האחר. האם זכותו ההיסטורית של עם ישראל לשוב לכאן היא בגלל תוקפו של התנ"ך, בגלל אימת השואה או סתם כי מגיע ליהודים מדינה, או האם יש פה 'כיבוש מתמשך' כלפי הפלסטינים? בעידן מלחמת הנרטיבים נוכל להמשיך להתכתש לעד. אם יש שתי דרכים לספר סיפור, יש בעצם אינסוף, ואיך זה לוקח אותנו הלאה לעבר עתיד טוב יותר?
ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית שבה המיעוט הערבי צריך להרגיש יותר בנוח, יותר משכיל ויותר מעורבב בחיים הכלליים. כשפיירדאוס מספרת לי שלא קיבלו את הילדה שלה לבית ספר יהודי בנצרת כואב לי. כשחוק הלאום רוצה להמשיך לעגן בחוק הקמת יישובים נפרדים, כואב לי.
האם יהיה אפשר להניח לעוינות, לחשדנות, לכאבים ולסבל שלנו ופשוט להתקדם? ללמוד להכיר את הסיפורים שלנו, ואחר כך ללמוד להניח להם.
