הרפתקה מסוכנת: האם כדאי לגנץ לקפוץ לתהום הפוליטית?

הסקרים מחמיאים והחיזורים נמשכים, אבל אנשים שמכירים היטב את בני גנץ סבורים שכניסתו לעולם הפוליטי תסתיים במפח נפש
ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע לא מזמן לאירוע פוליטי בעמק חפר. הפעילים יצאו מגדרם ואחד מהם עלה על הבמה, דיבר בשבחו וציין שהוא "ראש הממשלה שלנו 14 שנה, ויהיה עוד הרבה שנים". נתניהו התמוגג. פעיל אחר ביקש לדייק והעיר ש"נתניהו ראש הממשלה 12 שנה בשתי קדנציות נפרדות", אבל איש לא רצה להתעסק בקטנות. "נו, נו, השנים עוברות יותר מהר כאשר נהנים", סיכם נתניהו, וכולם פרצו בצחוק.

נתניהו לא מתכוון להפסיק ליהנות. ראש הממשלה ומקורביו משוכנעים כי אין לו תחליף, וכי הציבור חייב לברך על הנס שהעמיד אותו בראש המדינה. משום כך נתניהו גם לא מייחס חשיבות לכל האנשים שמבקשים את מקומו, כולל בני גנץ. במהלך הקדנציה נתניהו עוד חשש מגנץ, והשר אופיר אקוניס העריך בשיחות פרטיות כי הוא יקדים את הבחירות כדי לכלוא את הרמטכ"ל לשעבר בתוך תקופת הצינון. אבל היום נתניהו לא מפחד מאיש. עם סקרים שמעניקים לו 33־35 מנדטים, ולמרות החקירות נגדו ואולי בגללם, אין לו בעיה לרוץ מול כל אחד. ממילא הוא בעננים והאחרים צופים בו הרחק מלמטה, כפי שמצטייר גם בסקרים המתפרסמים בגיליון זה.

אם גנץ ייכנס למרוץ הוא לא יהיה יריב קשה של נתניהו. גנץ מעולם לא בא לריב עם מישהו, לא הלך מכות ולא התלכלך בבוץ. הוא האחרון שיאמר כי "נתניהו מסוכן למדינה", כפי שעשה בשעתו הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ז"ל ושילם על כך ביוקר. אגב, ליפקין־שחק נחשב למורה הדרך של גנץ. שניהם דומים באופי ובהופעה. רבים משווים היום בין המרוץ של ליפקין־שחק לפני עשרים שנה ובין הכניסה האפשרית של גנץ לפוליטיקה. בחופשת השחרור שלו הסתובב רב־אלוף ליפקין־שחק עם הברזלים על הכותפות מחוץ לזירה.

עיתונאים ופרשנים מילאו דפים וזמן שידור בכתבות פרופיל מחמיאות על התקווה הפוליטית החדשה. הסקרים הבטיחו 20 מנדטים לליפקין־שחק אם ירוץ ברשימה עצמאית. בפועל, קיבלו ליפקין־שחק ומפלגת המרכז שהקים עם שורה של כוכבים צבאיים ופוליטיים, שישה מנדטים בלבד.

העיתונאית רונית ורדי מביאה בגיליון החדש של המגזין 'ליברל' סיפור מרגש על הקשר המיוחד בין ליפקין־שחק וגנץ. "שלושה ימים לפני שליפקין־שחק נפטר", מספרת ורדי, "נקרא גנץ לשיחת פרידה בחדרו בבית החולים הדסה בירושלים. על ערש דווי קיבל את הצוואה הרוחנית שהותיר אחריו: אל תוותר, אל תתקפל. תהא הקול השפוי. ובקיצור: אל תתפתה להרפתקה באיראן או להרפתקאות אחרות, תהיה קול מוסרי, למרות ובגלל הפוליטיקאים. גנץ בירך אותו ב'דרך צלחה', יצא מבית החולים, ביטל את תוכניותיו ועשה את השעות הבאות במסעדה פינתית בעין־כרם".

גנץ עושה בינתיים שופינג פוליטי חשאי למחצה. הוא נע בין ראשי המפלגות ומודד סיכויים וסיכונים. כולם רוצים אותו. גנץ נפגש לארוחת צהריים ממושכת עם השר ישראל כץ, שהיה השכן שלו בכפר־אחים (אבל כץ אומר שהם דיברו רק על ענייני ביטחון). אבי גבאי מציע לגנץ את המקום השני במחנה הציוני פלוס שריונים לאנשיו. לפיד וכחלון בעסק, ואפילו בוגי יעלון שמקים מפלגה יושב עם גנץ, ולא רק על זיכרונות משותפים מימי הצנחנים. כולם שומעים ממנו על הרצון העז להיכנס לחיים הציבוריים ונפעמים מהדמות המרשימה, אבל מתקשים לזהות אצלו עמדות ברורות באיזה נושא מדיני או ביטחוני שנוי במחלוקת.

וזה לא מפתיע. לפי סקר 'מאגר מוחות' שהתפרסם באתר מקור ראשון, 43% מהציבור אינם מכירים את העמדות של גנץ, ו־29% נוספים מניחים כי הוא נוטה למרכז, כלומר העמדות שלו הן לא פה ולא שם. 67% מהנשאלים בסקר 'חכמת ההמונים' שמתפרסם כאן, אינם מכירים את העמדות שלו. ועם זאת, אם גנץ יעמוד בראש מפלגת העבודה הוא יוביל אותה ל־24 מנדטים, ואם ירוץ ברשימה עצמאית יזכה ב־16 מנדטים, כמעט כמו הבטחות הסקרים לליפקין־שחק בשעתו.

שדה מוקשים

גנץ אולי לא התפתה להרפתקאות באיראן, אבל הוא עשוי להתפתות ולהיכנס לקו מסוכן לא פחות. הסקרים האחרונים שמעניקים לו הצלחה גדולה עוד בטרם פצה את פיו, עלולים להעניק לו תחושת גבהים ולשכנע אותו לקפוץ לתהום הפוליטי. משיחות שניהלתי עם אנשים שמכירים את גנץ הבנתי כי ההערכה כלפיו מסויגת ומוגבלת. ויש מספיק אנשים שמחכים לו למטה, אבל לא פורשים לו שמיכת ביטחון. קצין בכיר וידוע בדימוס שליווה את גנץ ואת עמיתיו בצמרת הצבא לאורך שנים, תרם את האבחנה הבאה: "גבי אשכנזי חכם, ולכן לא ייכנס לפוליטיקה; בני גנץ לא חכם, ולכן ייכנס פנימה".

עיקר הטענות נגד גנץ נוגעות כאמור לאופיו הניטרלי של איש הטפלון, שעומד מחוץ למריבות וקוטף תפקידים בכירים כמועמד של פשרה, כפי שזכה להיות רמטכ"ל. קווי המתאר הללו מעצבנים בעיקר אנשים בצבא ובפוליטיקה שנלחמו על דעותיהם, שילמו מחיר, ועכשיו רואים את האיש שבא מקרוב וקופץ לצמרת. הביקורת שמוטחת בגנץ מאחורי גבו נוגעת בתחנות רבות בחייו. שמעתי טענות מאלופים על הימים שבהם שימש מג"ד 890 ועל הדרך שבה ניהל את חלקו בנסיגה מלבנון. אלוף במיל' יום טוב סמיה, שמתמודד על מקום בהנהגת מפלגת העבודה, כבר טען כי גנץ פישל במבצע צוק איתן. אגב, הבכירים שאיתם דיברתי חזרו והזכירו את שמו של משה קפלינסקי, אלוף וסגן רמטכ"ל עם תכונות נדרשות לפוליטיקאי, שנעלם מהשטח ושנחשב בעיניהם כפספוס מנהיגותי גדול.

הביקורת הזו תלך ותגבר ככל שגנץ יתקרב לחיים הפוליטיים. כעת כולם מחכים להחלטתו, שתתקבל סמוך למועד הבחירות או להחלטת הפרקליטות בפרשיות נתניהו. אם גנץ יצטרף למפלגת העבודה, וסביר להניח שכך יעשה (בנו נדב כבר שם) – הוא יחטוף מהליכוד ומכל האחרים. אם ילך עם לפיד, יחטוף מהליכוד ומהעבודה. אם ירוץ ברשימה עצמאית – יספוג מכולם. הטענה הראשונה כבר מונחת על קצה הלשון של הפוליטיקאי היריב: "גנץ הוא אופורטוניסט שהסתובב בין המפלגות וקנה את זו ששילמה לו הכי הרבה".

אנשים שמכירים את גנץ טוענים כי הוא לא בנוי למערכת השמצות מהסוג הזה שמחייבת התגוששות יומיומית קשה, ושהיא בסוף תכריע אותו. עד היום רוב הגנרלים שנכנסו לפוליטיקה יצאו משדה המוקשים הזה מכוסחים ופצועים. גנץ יגלה כי החיים בסביבת מירי רגב ודודי אמסלם – אינם נוחים כמו בחברת הסטארט־אפ 'הממד החמישי' שהוא עומד בראשה, או בעמותת 'פנימה' שבה הוא פועל עם שי פירון וגבי אשכנזי לאיחוי קרעים בחברה הישראלית. לא מפליא שגנץ מתלבט ומתחבט, אבל הוא צריך לדעת שגם להיסוס ממושך מדי יש מחיר.