זה מתקרב. כבר אפשר להרגיש באוויר את התכונה. בשבוע הבא תלך טורקיה לבחירות. כלומר, אם לא תתרחש עד אז רעידת אדמה חלילה, התנקשות בצמרת או ניסיון הפיכה. אבל גם אם הכול יעבור בשלום, זו עדיין לא תהיה חגיגה של דמוקרטיה. רחוק מזה. הפעם שום דבר אינו מובן מאליו, חוץ מדבר אחד: בפעם הראשונה אחרי עשרים שנות שלטון ללא מצרים, נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן אינו בטוח בניצחונו. הכול חובר נגדו. המצב הכלכלי האיום, המיאוס מהשחיתות, והתחושה הגוברת של חיים תחת עריצות שלטונית.
עד לאחרונה, כל זה לא הספיק כדי לגבור על ההערצה והכבוד שרחשו מיליוני טורקים לארדואן ומפלגתו. כלומר, עד לרעידת האדמה הקטלנית ב־6 בפברואר, שהניעה את אמות הסיפים, תרתי משמע. אוזלת היד השלטונית והתגובה האיטית לאסון חשפו את שלטון ארדואן במלוא קלונו. לא פעם ולא פעמיים הגיעו משלחות של ממשלות זרות לאזורי אסון והגישו עזרה לאוכלוסייה הרבה לפני שכוחות ההצלה המקומיים הצליחו להגיע אליהם. יותר מ־50 אלף איש נהרגו ברעידת האדמה, וקרוב לשישה מיליון איש נעקרו מבתיהם. בניין אחר בניין שלא עמדו בתקני רעידות האדמה קרסו. מחירה הנורא של השחיתות הממארת נחשף במלוא עוצמתו.
עוד לפני רעידת האדמה ניכרו סימנים לכך שמשהו באווירה הפוליטית משתנה. אבל היו אלה תוצאות האסון ותחושת הזעם והמיאוס, שהביאו את מפלגות האופוזיציה להתלכד לראשונה בגוש פוליטי נגד הממשלה. שש מפלגות, כמאליסטיות ואסלאמיסטיות, שהמצע והאג'נדה הפוליטית שלהן לא יכולים להיות רחוקים יותר, חברו זו לזו, כשהדבק העיקרי המאחד אותם הוא "רק לא ארדואן".
ארדואן רוצה להיות שם כשהרפובליקה הטורקית תחגוג מאה שנה להיווסדה: מנהיג של מעצמה אזורית עם תעשייה צבאית מתפתחת, צי ימי גדול ושאיפות ניאו־עות'מאניות. כל השאר זניח מבחינתו
אבל ארדואן לא נרתע. לא זו בלבד שהוא הודיע כי הבחירות יתקיימו כמתוכנן, הוא אף הקדים אותן. לכאורה בניגוד לכל היגיון פוליטי. ארדואן, שועל קרבות ותיק, הבין כנראה שהיכולת של ממשלתו להתמודד עם תוצאות האסון מוגבלת למדי. אין לו אפשרות להפוך את האסון לאתוס לאומי של תנופת שיקום ובנייה. על פי הערכות שמרניות, מחיר השיקום הוא 130 מיליארד דולר לפחות. בנתונים אלו, ככל שיחלוף הזמן, הלגיטימיות שלו ושל מפלגתו צפויה להישחק מול הכעס והמרמור של מיליוני העקורים. האופוזיציה הפנימית נגדו רק תלך ותתמסד, תלך ותתחזק. לעומת זאת, הכאוס האלקטורלי הצפוי במדינה שיש בה עקורים רבים כל כך, יוכל אולי לאפשר לו ניצחון דחוק.
בנתונים אלו, שיחק ארדואן בשבועות האחרונים בעיקר על הכמיהה של הטורקים לדמות־אב מסוככת ומגוננת, כזו שתגן עליהם ותדאג למחסורם. והשיטות, שבכל מדינה מערבית היו מעלות זעם וגיחוך, נכנסו לפעולה. ארדואן לא נרתע מלהגיע לאזורי אסון ולחלק לילדים והוריהם שטרות כסף. אפשר לטעון שזה סוג של "מסורת" או "מנהג עממי". במדינה ששיעור האינפלציה הרשמי בה גבוה מ־50 אחוז, ובפועל כנראה גבוה ממאה אחוזים, זה כנראה עובד.
הלירה הטורקית נכנסה לסחרור מתמשך עוד הרבה לפני רעידת האדמה. היום, ערך הלירה הטורקית הוא פחות משליש מערכה לפני שלוש שנים. אם ב־2020 דולר אחד היה שווה 6 לירות טורקיות, היום הוא קרוב יותר ל־20. במקביל לצניחת ערכה של הלירה, עלו מאוד מחירי האנרגיה. טורקיה על 85 מיליון אזרחיה היא מדינה זוללת אנרגיה, ונתונה במרוץ מתמיד לייבא דלק ממקורות חיצוניים. אבל האזרח הפשוט לא מתעניין במאקרו־כלכלה. אותו מעניין מחיר החשמל הביתי והגז לבישול. זו מבחינתו השורה התחתונה. וארדואן – זה אחד מסודות כוחו – תמיד הבין את השורה התחתונה. לפני ארבעה שבועות, לאחר שהסקרים הראו בזה אחר זה שהאופוזיציה נגדו צוברת תאוצה, הודיע ארדואן כי יחלק גז לבישול חינם לכל משקי הבית בטורקיה במשך שנה. את שוחד הבחירות הזה עטף ארדואן בקמפיין גאווה לאומית, לאחר שהודיע כי הגז יגיע מקידוח בים השחור שהחל לפעול לאחרונה. לפי ההודעה, כל בית יקבל בשנה הקרובה 25 קוב גז בחודש חינם.
פרויקט נוסף שנועד למצב את טורקיה כמדינה מתקדמת וחזקה עם משק אנרגיה מודרני, הוא מיזם גרעיני משותף עם רוסיה. בשבוע שעבר, בתזמון מדויק ערב הבחירות, אמור היה ארדואן לחנוך גם כור אנרגיה גרעיני חדש מתוצרת רוסאטום. אבל מעשה שטן, בריאיון טלוויזיוני יום לפני הטקס המתוכנן, חש ארדואן ברע. שניות לפני שהשידור נקטע עוד אפשר היה לראות את המנחה מתרומם בדאגה, בעודו אומר "א־לוהים יעזור לנו". ואז המסך החשיך. השמועות החלו לרוץ: שארדואן התמוטט, קיבל התקף לב, אושפז בבית חולים. אבל כמו עוף החול, הוא התאושש. האשם נפל על וירוס קיבה סורר, ואת חנוכת הכור האטומי עשה ארדואן, במצוות רופאיו, בשידור מרחוק.
ארדואן בן 69, לא מאוד מבוגר בהשוואה למנהיגים אחרים. פוטין מבוגר ממנו בשנה, נתניהו בארבע שנים; ביידן נושק לשמונים. אבל סימני הגיל ניכרים בו. לפני שנה הוא צולם גורר את עצמו בקושי. יש לו עבר רפואי עשיר הכולל בעיות לב, סוכרת, אפילפסיה וניתוח לא פשוט במערכת העיכול. אבל פעם אחר פעם הוא שב ומתאושש. בין השאר, הודות לרופאו היהודי. בשנה שעברה אף נפוצו שמועות שלפיהן ארדואן מקבל ייעוץ רפואי לבבי מהקרדיולוג פרופ' יצחק שפירא, סמנכ"ל בית החולים איכילוב. כדי להרגיע, צולם אז ארדואן משחק לכאורה כדורגל. וגם זה בקושי.
לא הגוף הוא שמניע אותו. זו הבעֵרה הפנימית. הרצון להיות שם כאשר הרפובליקה הטורקית תחגוג השנה מאה להיווסדה, וארדואן יעמוד שם כמנצח. מנהיג של מעצמה אזורית עם תעשייה צבאית מתפתחת, צי ימי גדול ושאיפות ניאו־עות'מאניות. כל השאר זניח מבחינתו.
האם הוא יהיה שם כשהחגיגות יתחילו? מול ארדואן מתייצב הפעם כמאל קיליצ'דראולו, מנהיג מפלגת העם הרפובליקנית, השנייה בגודלה בטורקיה. קיליצ'דראולו, 75, כלכלן בוגר אוניברסיטת גזי, נולד במזרח טורקיה למשפחה עלווית. לפני שנכנס לפוליטיקה עשה קריירה במגזר הציבורי והגיע לתפקיד של מנכ"ל ארגון הביטוח הלאומי הטורקי. כך שהוא מכיר היטב את הבירוקרטיה הטורקית לפנַי ולפנים, יתרון משמעותי ביותר למי שיירש את ארדואן ויצטרך להתמודד עם הדיפ־סטייט המקומי. אומרים עליו שהוא פקיד אפור ונטול כריזמה, אבל אולי דווקא זה מה שהטורקים זקוקים לו. פקיד עם רקורד של יושרה שיחזור לנהל את חייהם ברוגע ובמתינות.
מה שבטוח הוא שקיליצ'דראולו יודע היטב לנהל את הקרבות שלו. את הקריירה הפוליטית שלו החל כחבר פרלמנט, בדגש על חשיפת שחיתויות. מאז 2010 הוא עומד בראש האופוזיציה, ובמהלך השנים שבע ממנו ארדואן לא מעט מרורים. ב־2016, חצי שנה לאחר ניסיון ההפיכה בטורקיה, תבע אותו ארדואן לאחר שכינה אותו דיקטטור. קיליצ'דראולו גם עמד בראש צעדת מחאה של 450 קילומטרים מאנקרה לאיסטנבול, לאחר שבית משפט גזר 25 שנות מאסר על חבר הפרלמנט מטעם מפלגתו, אניס ברבראולו. ברבראולו, עיתונאי לשעבר, הואשם כי חשף תמונות המוכיחות ששירות הביון החשאי הטורקי סיפק נשק למורדים בסוריה, בניגוד לטענת הממשלה. מה שהחל אז כצעדת מחאה קטנה של כמה מאות אנשים בראשותו של קיליצ'דראולו, הסתיים בעצרת ענק באיסטנבול עם מאות אלפי תומכים.
קיליצ'דראולו מגיע כעת לשיא הקריירה הפוליטית שלו כמועמד של גוש מפלגות האופוזיציה בבחירות. האם יצליח לעשות את הלא ייאמן ויהיה האיש שיסמן את סוף הקריירה של ארדואן? ייתכן, אבל כדי שזה יקרה, האופוזיציה בראשותו צריכה לרשום ניצחון משכנע בפער שלא יותיר לארדואן ולמפלגת הצדק והפיתוח יותר מדי ברירות. נכון לעכשיו הסקרים לטובתו באופן מובהק, וצופים לו פער של 4 עד 14 אחוזים. אם הפער הזה יתורגם לניצחון בקלפי ביום הבחירות, זו תהיה הפתעה רבתי. ההנחה היא שצפויים שני סבבי בחירות, ואם הכול יתנהל כשורה, בלי אלימות ומהומות, בסיבוב שני שיתקיים בסוף מאי יצליח אולי קיליצ'דראולו לרשום לזכותו ניצחון משכנע. הדרך, אם כן, עוד ארוכה, והיא תהיה רצופת טריקים ושטיקים מטעם מפלגתו של ארדואן.
התקדים מוכר וידוע. בבחירות המקומיות שנערכו בטורקיה ב־2019 הפסיד המועמד של ארדואן לראשות עיריית איסטנבול, לטובת המועמד של קיליצ'דראולו. אולם המועמד, אקרם אימאמאולו, נאלץ לעבור דרך חתחתים בדרך לכס ראש העיר. המאבק היה קשה ולעיתים אלים. ועדת הבחירות העליונה ביטלה את תוצאות הבחירות בטענה לאי סדרים בקלפיות, אבל אז התהפכו היוצרות ואימאמאולו שב לכיסאו. זה לא נגמר שם. לפני חצי שנה גזר בית המשפט בטורקיה על אימאמאולו עונש מאסר של שנתיים וחצי באשמת העלבת עובד ציבור, חבר ועדת הבחירות העליונה.
ואם זה התקדים, לא מן הנמנע שטורקיה תיכנס לתקופה של זעזועים וקרבות פוליטיים פנימיים. גם אם כמאל קיליצ'דראולו יעשה את הלא ייאמן וינצח, הטיהורים האינסופיים שערך ארדואן בשנים האחרונות בצבא ובמערכות הביטחון, המשפט והכלכלה, מבטיחים שעקבות שלטונו ימשיכו ללוות את המדינה בתקופה הקרובה.
במזרח התיכון צופים בדאגה על הבחירות בטורקיה. ליוון, קפריסין, לוב ומצרים, שלא לדבר על סוריה, יש עניין ישיר בתוצאות, כל אחת מסיבותיה. גם מדינות המפרץ מתעניינות. קטאר, איחוד האמירויות וסעודיה השקיעו בשנים האחרונות מיליארדים בארדואן ובארצו. שינוי שלטוני שם עלול לייצר זעזועים כלכליים לא פשוטים בעבורן.
מבחינת ישראל מדובר בסימן שאלה גדול. למרות המתיחות ששררה בין המדינות בשנים האחרונות, כעת ישראל וטורקיה מצויות לכאורה בסוג של ירח דבש, כולל דיאלוג קרוב בין ארדואן לנשיא הרצוג, ושיתוף פעולה בין הביון הטורקי למוסד הישראלי. איך ייראו היחסים עם קיליצ'דראולו אם ינצח? שאלה טובה. ברור שהאיש נץ טורקי מכל בחינה, עם קשרים קרובים לארגון "הזאבים האפורים" ורקורד של התבטאויות פרו־פלסטיניות. אבל אם ינצח, האתגרים הפנימיים העצומים הם שיתפסו את עיקר זמנו.
