אתם יודעים שעשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה? זה תואר שקיים בו יחס הפוך בין מידת העניין בלימודים לבין רמת ההישגים. רגע לפני שהתאבדתי על שיפור הציונים בסוף התואר, אמרתי לעצמי: רביטל, מה הסיכוי שאת יושבת עם מישהו בחדר והוא זה שמדבר. הרי איך יכול להיות שאני אעבוד במקצוע שלא כולל רק לשמוע את עצמי. אז נפרדתי מהחלום על קליניקת הפסיכולוג והתמקדתי בחלום על ספת פסיכולוג. ואם אפשר ספה גדולה מספיק לכביסה של משפחה עם חמישה ילדים.
למרות זאת, אנשים משתפים אותי במה שעובר עליהם. לפעמים אני מזדהה, לפעמים אני מרחמת ולפעמים זה ממש נכנס לי ללב. אבל בשבוע שעבר כתבה לי מישהי ולא בפעם הראשונה. אתמצת את המכתב בשלוש מילים: תמיד. זה. הם.
האחות שלא עוזרת, האמא שלא מספיק נותנת, האח שתופס צד. אני מודה שאחרי שלוש פסקאות של הטחת האשמות לכל הכיוונים, הרגשתי שזה באמת מזל שאני לא אמורה לטפל באנשים. כי איך הייתי מצליחה לקבל באפס שיפוטיות אדם שלא לוקח שום אחריות ורק תקוע ועסוק בלהאשים את כל העולם.
כידוע, אחד מחמשת הדברים שקרו בי"ז בתמוז הוא שבטל התמיד. הכוונה היא כמובן לקורבן התמיד. לפעמים אני חושבת שהאויב הכי גרוע שלנו זה האוטומט. אנחנו שומעים את זה הרבה סביב נושא שכחת ילדים באוטו. אבל זה פוגש אותנו בעוד כל כך הרבה דברים. מה אנחנו אוכלים, למה אנחנו אוכלים, מה אנחנו חושבים שאנחנו אוהבים לאכול. מה אנחנו מרגישים, כלפי מי אנחנו מרגישים את זה. בכל פעם שקורה משהו, יש לנו תגובה אוטומטית. היא קודם כול רגשית, אבל מיד היא הופכת להיות גם פעולה או דיבור. וככה, גם אם מישהי לא איחרה מעולם, אבל הפעם היא מאחרת, אני אגיד עליה – זאתי לא אכפת לה מכלום. ואם יביאו לשולחן אוכל שאני לא טעמתי בחיים, אבל אני יודעת שאני לא אוהבת, אני לא אושיט אפילו יד. כי הרי גויאבה היא גויאבה היא גויאבה.
בכל מה שנוגע לאושר, שנים הייתי כמו הבחורה שכתבה לי. הפעולות של כולם השפיעו על מצב הרוח שלי. זה הכניס המון מתח. כי אם הזמנתי האם יגיעו, והאם יאחרו. כי אם לא באו, האם הם כועסים או אולי מזלזלים? או אולי הלכו למקום אחר. אם ביקשתי ממנו להגיע בזמן או להקדים והוא לא הגיע – זה רק מפני שלא אכפת לו ושאני לא חשובה לו. אם הוא יודע שבהיריון אני ממש אוהבת סמבוסק ממפגש השייח בנתניה, ואני יודעת שהוא עבר שם ולמרות זאת לא הביא לי (אז מה אם גם אתמול אכלתי), זה בגלל שהוא לא חושב עליי ולא אכפת לו.
ואחרי שנים כאלה, אישה חכמה אחת לימדה אותי שרק אני אחראית לעשות לעצמי טוב. והרעיון הזה הציל אותי. הוא בטוח הציל את שלום הבית ואת החברויות שלי. את רוצה חגיגות לכבוד יום הנישואין? תארגני. את רוצה לפנק את עצמך לכבוד היומולדת? תתפנקי. ועזבו אירועים גדולים וחד־פעמיים – את רוצה היום להיכנס למיטה מוקדם ולנוח? תביאי בייביסיטר, תשיגי עזרה. את לא מוכנה לגעת הערב בכלים? תעזבי אותם – או שמישהו אחר יעשה או שהם יחכו למחר ואולי אז יהיה לך כוח.
שלא תבינו, עולה לי בדם להגיע לשם. זה כאילו להרגיש לבד בעולם. בלי עזרה מהזולת, מבן הזוג, מהמשפחה. זה בניגוד לכל מה שחשבתי על תפקידם של אוהביי. אבל כשחיים את זה, התוצאה בדיוק הפוכה. דבר ראשון, הרצונות שלנו מתחדדים, האם להתפנק זה בהכרח אומר ללכת לקניון ולשרוף את הכסף על המון דברים שאני לא צריכה? אולי להתפנק זה דווקא להישאר בבית בבוקר ולהשלים איזו סדרה? ודבר שני, זה הופך כל נתינה מבחוץ לשמחה גדולה, כי היא לא מובנת מאליה. היא הקלה ממש. במקום לחפש כל הזמן, את פתאום מקבלת ומרגישה. את כבר לא מכורה לזה. נחמד לדעת שאוהבים אותך, שרואים אותך. אבל את כבר לא מחפשת את זה מבחוץ, כי כשאת עושה לעצמך את הטוב, את קשובה לעצמך וממילא מרגישה אהובה.
הלוואי שבתוכנו ייפסק התמיד הזה, האוטומטי, ויהפוך לתמיד של תודה.
לתגובות: revitalv@makorrishon.co.il
