בשנים האחרונות למדנו ביתר-שאת שדיווחים תקשורתיים כאלו ואחרים עלולים להיות מוטים פוליטית, ועלולים להגיע אל צרכני התקשורת דרך מסנן כזה או אחר במקרה הטוב, ועד שקרים בוטים במקרה הפחות טוב. לכן, סיגלתי לעצמי כלל שאם אני רוצה להבין באמת מה קורה באירוע כזה או אחר, אני צריך לראות אותו במו עיניי.
זו הסיבה שבגינה הייתי בשתי הזדמנויות שונות בהפגנות בלפור, וזו הסיבה המרכזית שנסעתי למחאת קפלן במוצאי שבת האחרון בתל-אביב. שהרי אין טוב כמראה עיניים, ורציתי לראות במו-עיניי על מה מדובר.
לדרך השלום הגעתי קצת לפני השעה 19:00, וכבר אז יכולתי לראות שהכניסה לתל-אביב זורמת לחלוטין ואין עומסי תנועה. מכיוון שהשבת טרם יצאה והתחבורה הציבורית עדיין לא פעלה, הנחתי שאין הרבה מפגינים שהגיעו מחוץ לתל-אביב – זאת בניגוד למחאת הימין שהתקיימה בירושלים רק יומיים קודם לכן, שבה הכניסות לירושלים היו עמוסות במיוחד, וכך גם התחבורה הציבורית שתוגברה משמעותית והתמלאה לגמרי.
עם ההגעה למחאה והצפייה באנשים שמגיעים אליה למחות, מתבהרת תמונה מאוד ברורה: לעומת הגיוון האנושי שהיה רק יומיים קודם לכן במחאת הימין בירושלים, מחאת קפלן היא חד-גונית באופן מובהק. לא מצאתי בה חובשי כיפה, לא אתיופים, בטח שלא ערבים, וגם כמות המזרחים שבה הייתה קטנה מאוד. מה כן היה? ובכן, צבע אחד לבן ובוהק ששלט ללא עוררין ברחוב קפלן. ולא, זו לא אמירה גזענית אלא תיאור מצב.
אגב, הצבע הלבן שלט לא רק בגון העור, אלא גם בגון השיער. אם במחאת קפלן-ירושלים היו אלפי משפחות עם ילדים בכל הגילים – ממאות עגלות ועד עשרות אלפי בני נוער – הרי שבמחאת קפלן-תל-אביב הגיל הממוצע היה גבוה באופן משמעותי. היו ילדים, היו משפחות והיו צעירים, אבל במספרים נמוכים לאין שיעור מאשר בירושלים, ולא ניתן היה להתנתק מהתחושה שמדובר במחאת האחוס"לים שמנסים לשמור על שלטון ההגמוניה שלהם.
דבר נוסף שבלט במחאת קפלן-תל-אביב הוא הפער בין מספרי המוחים שעליהם מדווחים בתקשורת המיינסטרים לבין מספרי המוחים בפועל – ובטח בהשוואה לכמויות האנשים הבלתי נתפסות שהיו בירושלים יומיים קודם לכן. בקפלן-תל-אביב ניתן היה להסתובב באופן חופשי על הכביש, כשהיה מרווח מאוד – למעט סביב הבמה המרכזית ששם היה צפוף יותר. בירושלים, לעומת זאת, על-פני מרחקים ארוכים משמעותית העומס והצפיפות היו גדולים עשרות מונים, ומספרי המוחים היו גדולים משמעותית מאשר בתל-אביב.
ומה עוד היה בתל-אביב? ובכן, היו כמה דברים שעליהם צריך לשים את הדגש. ראשית, בלתי נתפס לראות עד כמה השנאה לראש הממשלה נתניהו ולמשפחתו נורמלה והפכה לשיח שגור. מילים כמו 'צורר', 'פיגוע', 'אסון', 'פשיסט', 'דוצ'ה', 'ארדואן', ואף 'האסון של העם היהודי', 'גבלס' ומילים קשות יותר, נאמרות כלאחר יד וללא כל מחשבה. מילים קשות נאמרות גם כלפי אשת ראש הממשלה ושאר בני משפחתו. השנאה היוקדת הזאת, שנורמלה לחלוטין ונפלטת לחלל האוויר כדרך אגב, תהיה יום אחד נשוא לחשבון נפש נוקב שאנשים רבים יצטרכו לעשות. על פניו, אגב, נראה שהיא רק הולכת ומקצינה.
וראיתי אידיוטים שימושיים שטופי מוח שרוקדים לקצב התופים ומערכות ההגברה של בעלי האינטרס שמממנים אותם, וצועקים 'ד-מו-קרט-יה' בפאתוס מלודרמטי משעשע בזמן שהם רוצים להנציח פה דיקטטורה, ומפגינים בכוח כנגד הבחירה הדמוקרטית שלי ושל רוב העם ודורסים את הקול שלנו,
— אביעד אברהמי – Aviad Avrahami (@AviadAvrahami) April 30, 2023
דבר נוסף שבולט לעין הוא רמת ההפקה וכמויות הכסף שמושקעות במחאה. הפקה מושקעת עם ליין-אפ מסודר, במות ענק, מערכות הגברה ותאורה, אלפי דגלים שמחולקים בכניסות להפגנה, חולצות, אביזרים, וכמובן הפרסום האגרסיבי על שלטי חוצות, על תחנות אוטובוס, בעיתונות וברשתות החברתיות – וכל זה במשך 17 שבועות. יש אנשים שמשקיעים כסף גדול כדי שהמחאה הזו תימשך. ואולי אפשר גם לקשר בין הדברים ולומר שהכסף הגדול מתדלק את השנאה היוקדת.
היו גם דברים יפים מאוד במחאה. כך למשך, ההחלפה של הדגל השחור ששלט בבלפור לדגל המדינה ששוטף את הרחובות היא מרהיבה. תענוג לראות שטיח עצום של דגלי כחול-לבן ותענוג לראות שהשמאל חוזר אל הדגל ומחבק אותו אחרי שחלקים מסוימים בשמאל קצת התנתקו מדגל ישראל וממה שהוא מסמל. אז נכון, המהלך הזה הוא ככל הנראה ציני, קר ומחושב ונועד למתג מחדש את המחאה, והמארגנים מחלקים אלפי דגלי ישראל במחאה, אבל התוצאה לא פחות ממרהיבה, ואף חשובה.
גם את מגילת העצמאות וערכיה מקדשים בימים אלו במחאה, וגם בזה אני מוצא יתרונות ויופי. גם היום, 75 שנים אחרי מגילת העצמאות, כל ישראלי ציוני יזדהה עם הרוב המוחלט של הטקסט המכונן – אולי למעט החלק שמדבר על ההסכמה לתוכנית החלוקה של האו"ם, אבל בוודאי עם היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית.
עניין שקצת פחות מצא חן בעיניי הוא הניכוס של סמלים, כשהדוגמה הטובה ביותר תהיה 'מחאת המילואימניקים' של הארגון המתקרא 'אחים לנשק'. הניכוס של השירות הצבאי שלי ושל שירות המילואים שלי – שאותו עשיתי עד גיל 41, ובימים אלו אני בתהליך לחזור כמתנדב – כקרדום פוליטי לחפור בו, הוא לא ראוי ולא מוסרי, והוא אולי מסמל יותר מכל את שחיטתן של כל הפרות הקדושות בדרך למטרה הסופית – הפלת הממשלה. זו מטרה לגיטימית, כמובן, אולם המטרה לא יכולה לקדש את כל האמצעים.
מה עוד ראיתי? ובכן, קבוצה לא קטנה של אנשים שבאו להפגין כנגד 'הכיבוש', הניפו עשרות דגלי אש"פ ודגלי אנטיפה וקומוניסטים, וקראו קריאות קצובות כנגד הכיבוש באותו המקצב של הפגנות הפלסטינים כנגד ישראל. ואם החבורה הזאת, שמונה כמה מאות בודדות של אנשים, היא חלק ממחאת קפלן והיא מתקבלת באופן טבעי ונטמעת בין שאר המחאה – הרי שאין הוכחה טובה מכך שמדובר בהפגנה פוליטית של שמאל מול ימין ושל גלגול נוסף של אותו החומר המוכר.
בשנים האחרונות ראינו תנועת מטוטלת מובהקת ביותר: קמפיין רק-לא-ביבי הוא אחד האגרסיביים ביותר שנראו במקומותינו – והתוצאה שלו הייתה 64 מנדטים לממשלת נתניהו; הקמפיין האגרסיבי כנגד בן-גביר וסמוטריץ' הסתיים עם 14 מנדטים שלהם בכנסת; קמפיין החרם על נתניהו ועל המתונים הסתיים עם ממשלת ימין רחבה שכוללת את כל המנעד הימני; להערכתי, כך יהיה גם עם הקמפיין האגרסיבי על הרפורמה במערכת המשפט והצגתה כדיקטטורה גורם גם לאחרוני הבלתי-מעורבים לפקוח עיניים ולהבין שהאיזון בין הרשויות הופר, וכי תיקון של מערכת המשפט הוא צו השעה לצורך שמירה על הדמוקרטיה. הקמפיין האגרסיבי ישיג את המטרה ההפוכה, ורפורמה במערכת המשפט תהיה.
אסכם בהמלצה לכל אזרח ישראלי: לכן גם אתם לקפלן, ראו בעיניכם וחושו בעצמכם מה שקורה שם. אתם עשויים להגיע לתובנות רבות על מה שקורה בישראל – ברחובות, בתקשורת ומאחורי הקלעים.
