מיד אחרי חג פסח, שהוא חג הזיכרון היהודי, מגיעים ימי הזיכרון הלאומיים. החובה לזכור את יציאת מצרים ממשיכה אל חובות הזיכרון החדשות – זיכרון השואה וזיכרון אישי של חללים שנהרגו ונהרגים ב-75 שנות המדינה שלנו.
בעוד שבליל הסדר ישבנו למשך מספר שעות עם הגדה מסודרת שמנחה אותנו באיזה אופן לזכור ולהעביר לדור הבא את סיפור השעבוד והנס, האופן בו אנחנו זוכרים ומעבירים הלאה את סיפור השואה אינו מובנה, והנרטיבים השונים סביבו עלולים לבלבל. לצערנו יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה חי בתוכנו וממש בימים אלו התווספו עוד שמות לרשימה הנוראית הזו. לעומת זאת, השואה היא אירוע חד-פעמי ובעל ממדים קשים לתפיסה עבור כל אדם, ובמיוחד עבור ילדים.
כשאנחנו היינו ילדים זכינו לשמוע עדויות של שורדי שואה שהיום מעטים מהם נשארו כדי לספר. היום אנחנו ההורים שצריכים לשאת את הזיכרון ולהעביר אותו מבלי לפגוע בנשמות ילדינו מחד, ומבלי לוותר על הזיכרון המכונן מאידך. איך נעשה את זה?
נתחיל מהילדים הקטנים. היום ישנה נטייה במשרד החינוך לחשוף את הילדים לנושא השואה בגיל צעיר. כבר בגן מתייחסים לצפירה ובבית הספר משתפים את הכיתות הנמוכות בטקסים. לדעתי יש כאן בלבול שיכולות להיות לו השלכות שליליות. הפחד שנאבד את זיכרון השואה גורם למערכת להנחיל אירוע טרגי ומורכב מאוד בגיל לא מותאם.
אני מציעה לדבר מראש עם הגננת והמורה ולבדוק באיזה אופן מתכוונים להתייחס ליום השואה במסגרת אם בכלל, ואז לחשוב האם האופן הזה מתאים לילד שלך. יש הורים שמשאירים את הילדים הצעירים בבית ביום הזה ולפעמים זה הפתרון הטוב ביותר. בבית כדאי לדבר בצורה מאד עדינה וכללית על מהות היום. לספר שהרגו הרבה מאד יהודים שגרו בארצות רחוקות, לקשר לדמות שהילד מכיר שחיה באותה תקופה ולצאת עם מסר שהיום זה לא יכול לקרות. בגיל הצעיר תחושת הביטחון של הילד בעולם חשובה יותר מהאמת.
בגיל הגדול יותר זיכרון השואה צריך לפגוש שיח על ערכים. לימוד ההיסטוריה והאירועים הוא חשוב אבל צריך לזכור שתפיסה היסטורית והבנה של ציר זמן כמו גם היכולת להכיל טרגדיה ענקית מתפתחות בגיל מאוחר יחסית, ולכן בגילאי היסודי כדאי להשקיע בעיקר בשאלה למה עלינו לזכור את השואה. לכל משפחה התשובות שלה והנרטיבים שחשוב לה להעביר ואין כאן תשובות נכונות, אבל ממש כמו בליל הסדר – שכל בן מקבל את ההסבר המתאים לו – חייב להיות הסבר. אנחנו מגדלים דור שמשתעמם בקלות ובודק במסננת אכזרית את הרלוונטיות של סיפורי העבר, ועלינו החובה לחבר אותם אל הזיכרון החשוב הזה באופן ערכי.
בגילאי החטיבה והתיכון מתפתחת אצל הילדים בשלות לפגוש את מאורעות השואה וללמוד באופן מעמיק ומסודר יותר מה קרה. זה הזמן לסייר ביד ושם, לדבר עם קרובי משפחה, לצפות ולקרוא תכני שואה מותאמים. חשוב מאוד בשלב הזה שתהיו איתם שם כדי לתווך, לרכך ולתת ביטחון כשפוגשים תכנים קשים. גם כאן צריך לשים לב לילד המסוים שלכם ולראות האם החשיפה שלו לנושא מותאמת לרגישות ולחוסן שלו ולא להאיץ בו ללמוד או להצטרף לפעילות בבית הספר שלא מתאימה לו. בגיל זה אפשר להרחיב את משמעות העיסוק בשואה ולעורר דיונים על הרלוונטיות של הזיכרון.
לקראת המחצית השנייה של התיכון עולה הנושא של נסיעה לפולין. כדאי מאד שתבררו לעצמכם מראש מה אתם חושבים על הנסיעה, קראו על כך והכירו את מגוון הדעות. העם היהודי מאופיין בהעברת הזיכרון שלו ולא בהכרח דרך היכרות עם המרחבים הפיזיים של האירועים. אם תעבירו לילדיכם משמעות יחד עם הזיכרון תוכלו למצוא דרכים מגוונות להתחבר לתודעה היהודית בהקשר של השואה גם בלי לנסוע לפולין.
ולפני הכל, חשוב שתשימו לב מה נושא השואה מעורר בכם, והאם העברת הזיכרון לילדים מושפעת מטראומות אישיות שלכם. כדי להעביר להם זיכרון רלוונטי ובעל משמעות כדאי להטעין את עצמכם ביחס כזה לשואה.
