לפני שבועיים עסקנו כאן בדור החרדי החדש, שעל פי נתוני דו"ח בנק ישראל פתח פער חריף יותר בהשוואה לשאר האוכלוסייה, וצפוי להכביד את הנטל הכלכלי על מגזרים אחרים בשנים הבאות. כל מי שקורא את הנתונים מבין ששילוב חרדים, ובייחוד גברים, בשוק העבודה הוא אתגר כלכלי קריטי לשנים הקרובות. אם היה צורך בשכנוע נוסף, שבוע לאחר מכן פרסם ארגון ה־OECD את הדו"ח שלו על כלכלת ישראל, ובו אזהרה שאם המדינה לא תשנה את מערך התמריצים לגבר החרדי, ההשלכות עלולות להאט את הצמיחה ולהעמיק את החוב. אוקיי, הבנו. אך כאן שואל הבן החכם: איך מתמודדים עם האתגר הזה?
האמת היא שיש לא מעט צעדי מדיניות, תוכניות ממשלתיות, וכמה פעילים נמרצים שעוסקים בשאלה הזאת כבר שנים רבות. אבל האתגר של שילוב החרדים מזמן גם לא מעט התלבטויות קשות, שפעמים רבות חוסר ההסכמה בהן הוא שתוקע את ההתקדמות ומקבע את המצב הקיים. הנה כמה מהן:
1. לוותר על השוויון בנטל?
נתונים: כמחצית מהגברים החרדים משתתפים בשוק העבודה. שיעורם לא עלה מאז 2015, ואף ירד מעט. מספר המתגייסים בוגרי מוסדות חרדיים עומד על כ־1,200 במחזור, ואינו מצוי במגמת עלייה מאז 2013
באוגוסט 2021 הצהירה שרת הכלכלה דאז אורנה ברביבאי במהלך דיון בכנסת: "לא צריך להילחם על החרדים, הם גם ככה לא יתגייסו". זהו משפט מדהים כשהוא יוצא מפיה של ח"כית במפלגתו של יאיר לפיד, ועוד כשמדובר במי שבתקופתה כראש אכ"א התגלו זיוף וניפוח נתוני גיוס החרדים. אבל הגישה שביטאה ברביבאי במשפט הזה נפוצה עד מאוד: רבים מאמינים כי בהיעדר סיכוי ריאלי לגייס את החרדים, מוטב להקריב את ערך השוויון בנטל הביטחוני תמורת השוויון בנטל הכלכלי.
ואכן, הורדת גיל הפטור בשנת 2014 נחשבת לצעד ש"רוקן את הבריכה" של צעירים חרדים רבים שאינם מצפים לעתיד מזהיר בישיבה או בכולל, אבל נשארים רשומים במוסד כזה עד גיל הפטור ללא עבודה או לימודים, רק מאימת הגיוס. גיל הפטור ירד ל־22 למשך שנתיים, ולאחר מכן עמד על 24. ב־2020 הוא קפץ בחזרה ל־26, ובינתיים לא זז. לפי מחקר של המועצה הלאומית לכלכלה שפורסם לפני ארבעה חודשים, שיעור החרדים שנכנסו לשוק העבודה בגיל 24 עמד בשנת 2019 על 54%, פי שניים מהנתון שהציגה שכבת הגיל הזאת לפני עשור וחצי. גם בתוכניות הממשלה נכתב מפורשות שאם גיל הפטור יֵרד ל־21, היעד לשנת 2030 יעמוד על 70% תעסוקה לגברים חרדים; אם לא – היעד הוא רק 65%.
מכללות חרדיות זכו להשקעה מסיבית בשנים האחרונות, אבל שוב ושוב הן מגיעות להתנגשות ערכים מול החברה החילונית
במכון הישראלי לדמוקרטיה טוענים שהורדת גיל הפטור ל־21 תוציא בטווח הקצר כ־5,000 חרדים לשוק העבודה ותוסיף לתוצר הלאומי כ־14.5 מיליארד שקלים. בקיצור, יש קונצנזוס רחב למדי שהורדת גיל הפטור תתרום לשילוב החרדים בשוק התעסוקה. אפילו "מתווה העם" של הנשיא הרצוג, ביחס לרפורמה המשפטית, הציע כאתנן לחרדים את חוק הגיוס שיפטור באופן סופי את צעירי המגזר משירות, אחרי יותר משני עשורים שבג"ץ פוסל אותו פעם אחר פעם בטענה שאינו שוויוני.
אל מול הקונצנזוס הזה עומדת הטענה המוסרית הבסיסית שזה פשוט לא הוגן. גם אם אין לצה"ל מה לעשות בכל כך הרבה חיילים עודפים כבר כיום, מוטב אפילו להגריל פטורים בין כל מסיימי כיתות י"ב ולא להעניק אותם לבני מגזר אחד. ומעבר לשאלת הצדק, האם המגמות הדמוגרפיות לטווח הארוך לא יביאו ליום שבו מערכת הביטחון תהיה זקוקה גם למתגייסים חרדים? האם זהו באמת החסם בפני השתלבות חרדים בעבודה? יש גם נתונים אחרים. מחקר משותף של בנק ישראל והמועצה הלאומית לכלכלה מצא כי הורדת גיל הפטור ב־2014 אומנם הגדילה את השכר ברוטו של החרדי העובד בכ־7%, נתון מכובד לכל הדעות. אבל בכל הנוגע להכנסת תלמידי ישיבות למעגל העבודה או האקדמיה, נמצאה השפעה מועטת בשברי אחוזים בלבד.
ביטוי ללבטים הללו קיבלנו בממשלה הקודמת. ממשלת בנט־לפיד החליטה להוריד את גיל הפטור ל־21. יאיר לפיד הזדרז לברך על כך ש"אחרי שנים שהממשלות הקודמות לא הצליחו להעביר חוק גיוס – עכשיו זה קורה", אבל אז שר הביטחון גנץ החליט לשנות כיוון ותקע את החקיקה עד לפירוק הממשלה. הסיבה היתה חששות של בכירי מערכת הביטחון. כעת ההתלבטות הזאת מונחת בעיקר לפתחו של שר האוצר סמוטריץ', שהופקד על המשימה להביא חוק גיוס מחודש בתחילת כנס הקיץ, במקביל לתקציב המדינה. לפי דיווחים, סמוטריץ' רוצה להוריד את גיל הפטור ל־21, וייתכן שלראשונה הצעד הזה גם יקבל את ברכתה של יהדות התורה, בעוד ש"ס חוששת מפגיעה קשה בישיבותיה.
2. השכלה או ערכים ליברליים?
נתונים: המדינה הקצתה 1.7 מיליארד שקלים לשילוב חרדים באקדמיה עד 2022. אחוזי נשירה: פי שניים מסטודנטים לא־חרדים
נתחיל בחדשות הרעות: אפילו אם תהיה הצטרפות חרדית מסיבית למעגל העבודה, הפער ביניהם ובין שאר קבוצות האוכלוסייה ימשיך להתרחב. הסיבה היא שחרדים, משני המינים, נוטים לעבוד במשרה חלקית ובתחומים פחות מכניסים. כל הדרכים לאזן את הגרף הזה לתמונה אופטימית יותר עוברות באותה נקודה: השכלה. כל עוד רוב הבנים לא לומדים ליבה, אחוז זעום ניגשים לבחינות הבגרות והפסיכומטרי, ושיעור הנשירה מהאקדמיה מתקרב ל־50% – אין לשכירים החרדים סיכוי לצמצם את הפער הנוכחי, שבו השכר השעתי החציוני שלהם עומד על 46 שקלים, מול 63 שקלים אצל יהודים לא חרדים.
מכללות חרדיות, הכשרות מקצועיות ותוכניות ייחודיות זכו להשקעה מסיבית בשנים האחרונות, במטרה לצמצם את הפער ההשכלתי, אבל פעם אחר פעם הן מגיעות להתנגשות ערכים מול החברה החילונית. הסיפור של תוכנית "משפיעים" הוא דוגמה קלאסית. מדובר ביוזמת דגל מייסודם של קרן קמ"ח (קידום מקצועי חרדי) ומשרדי ממשלה, במטרה לבנות מסגרת מקצועית להכשרת חרדים לשירות המדינה והשלטון המקומי. 50 צוערים וצוערות התקבלו, בשוויון מספרי, והמחזור הראשון יצא לדרך. בהפרדה. קודם הגברים ואחר כך הנשים. ואז התחיל בלאגן.
בסקירה של יהודה יפרח בעיתון זה מפברואר 2020 תואר כיצד שדולת הנשים עתרה לבית הדין לעבודה בטענה שהמכרז לתוכנית "אינו חוקתי", משום שהוא כולל "הפרדה על בסיס מין במסגרת העבודה ובהליך ההכשרה". נמצאה שופטת שתוציא צו ובו הוראה חריגה "לצרף בתוך 30 ימים לא פחות מעשר נשים לתוכנית משפיעים הקיימת, ולהפוך את התוכנית החרדית למעורבת לאלתר". בית הדין הארצי הפך את ההחלטה, ומחזור א' סיים את ההכשרה בהפרדה. אבל שדולת הנשים לא אמרה נואש, ועתרה בהמשך גם לבג"ץ. בשלב הזה נכנסה לתמונה המשנה ליועמ"ש דאז דינה זילבר. אך אם בהתחלה נדמה היה שאפשר להגיע להבנה, כאשר סוכם שההכשרה לגברים ונשים תיעשה במקביל ולא בטור, בהמשך דרשה זילבר שגם חלק מההרצאות יהיו משותפות. בסיכומו של דבר לא נמצאה דרך לגרום לצוער מחסידות בעלז או לצוערת ליטאית מבני־ברק לעמוד בכל דרישותיה של המשנה ליועמ"ש. צוות ההכשרה פוטר והתוכנית נסגרה.
זוהי אולי דוגמה קיצונית, אבל היא מאפיינת היטב את ההתלבטות סביב המאמצים המיוחדים שננקטים באקדמיה, בצה"ל ובגופי מדינה נוספים כדי לפתות ולרצות צעירים חרדים להשתלב. כמו לכל פעולה שמהותה סובלנות, לתוכניות הללו יש מחיר מסוים בוויתור על הלהט לכפות על כולם את סל הערכים שאני מאמין בו. לא כולם מוכנים לוויתור הזה. בדומה לסוגיית הגיוס, רבים חשים שזה לא הוגן לבקש מהחברה החילונית ויתור מז'ורי כל כך על ערכיה, רק כדי להציל את המגזר החרדי מעצמו.
לאחרונה פרסם איציק קרומבי, פעיל נמרץ לשילוב חרדים בהייטק, ספר בשם "כשהחרדים יהיו רוב". אין כאן המקום לסקור את כולו, אבל המסר העיקרי שלו ביחס לחברה הישראלית הוא ש"הגיע הזמן שהמגזר העסקי יתחיל לשאול את עצמו איך מקדמים תרבות ארגונית שבה כל המגזרים יכולים להשתלב בלי שיהיו מאוימים תרבותית". הוא ממליץ "לייצר תרבות חדשה בעולם העבודה שבה יש אפשרות לקבוצות תרבותיות לשמור על בידול תרבותי".
בביקורת שפורסמה על הספר ב"תלם – כתב עת לשמאל ישראלי", יצא הכותב, אביעד הומינר־רוזנבלום, נגד "המהירות והקלות שבה הוא מנפנף את הערכים הליברליים", והסביר שהחברה החרדית היא "פרה־מודרנית" ועל כן יש בעייתיות בדרישה של קרומבי "מהציבור הליברלי בישראל להנמיך מעט את דגליו הערכיים, כדי להתמקד במשימה החשובה יותר של תעסוקת חרדים". קיבלנו בתמצית את ההתלבטות כולה: איזו משימה חשובה יותר?
3. כפייה או תמריץ?
נתונים: מרבית הבנים החרדים מפסיקים ללמוד ליבה לחלוטין מכיתה ח'. רק כ־5% מהבנים החרדים ו־22% מהבנות החרדיות זכאים לתעודת בגרות
אחד מרגעי השפל של הקואליציה הנוכחית, עוד בטרם קמה, היה טרפוד ההסכם ההיסטורי עם חסידות בעלז להכנסת לימודי ליבה. על פי דיווחים, ראש האופוזיציה דאז נתניהו העביר מסר למפלגות החרדיות שאצלו הן תוכלנה לקבל תקצוב מלא למוסדות החינוך, גם בלי החובה ללמד מקצועות חול, והאדמו"ר מבעלז חזר בו מהמתווה בדקה התשעים. בממשלה הקודמת, וגם בזו שקדמו לה, הייתה מדיניות מוצהרת של תקצוב צמוד היקף לימודי ליבה, מתוך מטרה לתמרץ מוסדות חינוך במגזר החרדי להשכיל את תלמידיהם. זו גם המציאות הנוכחית, אבל על השולחן מונחת הצעת חוק שתבטל את התמריץ.
מהי האלטרנטיבה לסוג כזה של מדיניות? הנחת המוצא היא שכפיית לימודי ליבה היא דבר בלתי אפשרי הן טכנית הן מוסרית. רק לאחרונה פורסם בעיתונות האמריקנית תחקיר שהסעיר את משלמי המיסים בניו־יורק, שגילו לפתע כי מוסדות חינוך של חסידויות בברוקלין מקבלים תקציבים מהקופה הציבורית תמורת לימודי ליבה, אך לא מקיימים אותם בפועל. גם בישראל עתרו בעבר יוצאים בשאלה לבג"ץ, בטענה שפערי ההשכלה שלהם הם עוול שהמדינה צריכה לפצותם עליו, וכי יש לכפות על הורים לשלוח את ילדיהם למוסדות שיאפשרו להם עתיד כלכלי ראוי בחברה המודרנית. השופט גרוניס ושותפיו דחו אותם בטענה שהזכות לחינוך אינה גוברת על האוטונומיה של הפרט ועל הבחירה של ההורים ביחס לילדיהם, גם אם היא אינה מוצאת חן בעינינו.
באופן דומה נשמעות לא פעם הטענות על כך ש"בבתי הכלא הצבאיים אין מספיק תאים לכל בחורי הישיבות החרדיים", כך שכפיית גיוס על מגזר שלא ישתף איתה פעולה תהיה מדיניות חסרת טעם. אל מול האופציה של כפייה בכוח, תמיד עומדת לממשלות האפשרות של בניית מערך תמריצים חיובי, כפי שנעשה במקרה של לימודי ליבה. כך גם בהתמודדות עם בעיית פריון העבודה הנמוך.
דו"ח ה־OECD מהשבוע שעבר המליץ על שורת צעדים לשילוב גברים חרדים בשוק העבודה: הפסקת קצבאות לתלמידי ישיבה, מתן סבסוד למעונות היום רק להורים עובדים, התניית תקצוב מוסדות חינוך חרדיים בלימודי ליבה ובפיקוח של משרד החינוך, וכן – הורדת גיל הפטור משירות צבאי. בקיצור, אין פתרונות קסם, וכל הצעדים כבר ידועים לממשלה בישראל, ונדונו לפני כן בזרועותיה. השאלה היא רק מתי מערך התמריצים הפוליטי יהיה בנוי כך שלנבחרי הציבור יהיה אינטרס ליישם אותם.
