הפעם הראשונה בתורה בה עונש המוות ניתך משמיים באופן מיידי

בשיאו של מעמד השראת השכינה באוהל מועד יורדת אש מן השמים, ואז בעת ובעונה אחת – כבוד ה' מתגלה במשכן ובני אהרן, נדב ואביהוא, נלקחים בסערה:

וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם…

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ… וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'.

הענישה המיידית והקטלנית יוצאת דופן בתורה. זוהי הפעם הראשונה שבה אנו פוגשים עונש מוות מיידי. עד לרגע זה נהג א־לוהים כלפי בני האדם במידת ארך אפיים, מעין "הוו מתונים בדין". אדם הראשון נענש, אך אימת המוות המיידי הוחלפה בגירוש מגן עדן. אנשי דור המבול נענשו, אבל לאחר אורכה בת מאה ועשרים שנה. אפילו המצרים הותרו שוב ושוב לפני שניחתה עליהם מכת הבכורות. מה היה בחטא נדב ואביהוא שחייב ענישה מוחלטת ומיידית?

אבקש להציע שלוש אין־תשובות, שקושרות את התגלות ה' במשכן עם מעמד הר סיני ואת חטא נדב ואביהוא עם חטא העגל. אפשר שהן מיישבות את הדעת, ובוודאי מטלטלות את הלב.

כור גרעיני

האין־תשובה הראשונה נעוצה במילותיו של משה: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ". וכפי שפירש רש"י: "כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס". א־לוהים מקפיד במיוחד עם הקרובים אליו ביותר, וכדברי הנביא עמוס לישראל: "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם".

הציפייה מאנשי המעלה גדולה יותר מאשר מכל אחד אחר, ולכן כל כישלון או נפילה מצידם חמורים יותר. נוסף לכך, קרבת ה' מולידה השגחה צמודה, לטוב ולמוטב. "רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר" – הקרובים יותר נשמרים ומושגחים כאשר הם נאמנים לה' ושומרים מצוותיו, אך גם "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" – דווקא אצל הסובבים את ה' הסערה פוקדת במהירות כאשר יש בהם חטא או עוון.

כבר לאחר חטא העגל תוארה כך השגחת ה': "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ… כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ". קרבת ה' שהגיעה לשיא במעמד כריתת הברית בסיני, היא בשורה עבור העם ויש בה ברכה גדולה, אבל היא נושאת בחובה גם אחריות אדירה. במקום קדוש כל כך, כל טעות קטנה היא הרת אסון. כמו בקרבת כור גרעיני, וכמו ברגעים של אינטימיות מיוחדת, כל קורטוב של חוסר זהירות או היעדר רגישות הם כמו מגע עם מקור מתח גבוה.

ביום הארבעים למעמד הר סיני, ברגע נתינת הלוחות משמיים, התברר שעם ישראל לא עומד בסטנדרט הרוחני והמוסרי הזה ונופל בעגל. ביום השמיני לחנוכת המשכן, ברגע התגלות השכינה באוהל מועד, התברר שגם גדולי הכוהנים אינם עומדים בו.

במובן הרחב מצביעה הפרשה על הדרישה האלוהית המתלווה לכל קומה שנבנית בנו במעלה חיינו הפרטיים או הלאומיים. בשנות הגלות סבלנו מהסתר פנים, ומידת האחריות ההיסטורית שהוטלה עלינו הייתה מזערית. עם השיבה לציון, השגחת ה' על עמו קרובה וניסיו גלויים הרבה יותר. יחד איתם מתעצמת גם הציפייה מאיתנו, להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. האם נדע לעמוד במשימה?

שגיאה חוזרת

האין־תשובה השנייה מסתתרת בין קפליו של מדרש מטלטל, הקושר בין חלקו של אהרון בחטא העגל ובין מות בניו ביום חנוכת המשכן:

"וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִיא" – רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: אין לשון השמדה הכתוב כאן אלא לשון כילוי בנים ובנות… "וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" – תפלה שנתפלל משה עליו (ויקרא רבה ז, א).

יישום העונש על העגל נדחה אומנם בזכות התפילה, אבל בפעם הבאה שתוקרב אש אנושית זרה לפני ה', שוב לא יהיה מעצור בפני הפורענות. חוסר הבנה עמוק של הפער בין הצו האלוהי ובין היוזמה האנושית הוא לא רק חמור אלא גם שגיאה חוזרת. חטא האב שב ומופיע אצל בניו, אבל גם אצלם ייתכן שלא הייתה זו הפעם הראשונה.

באחד מפרקיו הראשונים של מורה הנבוכים מזהיר הרמב"ם מפני דילוג לא זהיר על שלבים בדרך לידיעת ה'. בניגוד למשה שהסתיר את פניו בסנה, מספרת התורה על אצילי בני ישראל, שבמעמד הר סיני "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ־לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". כך מסביר זאת הרמב"ם:

אמנם אצילי בני ישראל הם הרסו ושלחו מחשבתם והשיגו, אבל השגה בלתי שלימה… והתחייבו כליה, ויעתר להם (משה) עליו השלום, והאריך ה' להם עד שנשרפו בתבערה, ונשרף נדב ואביהוא באהל מועד (מו"נ א, ה).

לפי הרמב"ם, הייתה מידה של אריכות אפיים מצד ה' כלפי נדב ואביהוא מעת מעמד הר סיני. כעת, מששנו בחטאם, שוב לא ניתן היה לעצור את מידת הדין מלפגוע ולהעניש. ייתכן גם שנוכח מעשי בניו גם אהרן עצמו נזכר במעשה העגל, ומשום כך תגובתו היא "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

ויש גם אין־תשובה שלישית, ולפיה הפער בין כבוד ה' ושכינתו ובין הסופיות האנושית בהכרח יוביל למשבר. בני ישראל לא יעמדו בעוצמת הגילוי של הר סיני ויעשו את העגל, וגם כאן בני אהרן לא יחזיקו מעמד נוכח התגלות ה' במשכן ויקריבו אש זרה. לכן ה' לא הסביר ולא השיב אלא רק נאמר "וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'", כאומר: מעבר לתשובה ולדממה, עומד הפער הבלתי ניתן לגישור בין הנהגת ה' ויכולת הקליטה של האדם.