לא מזמן הייתה זו השרה גלית דיסטל־אטבריאן שתפסה את תשומת ליבי. בנאום שלה מעל בימת הכנסת היא תיארה איך מבקריה משווים אותה לגבלס, שר התעמולה של המשטר הנאצי. השרה הסבירה את ההשלכות של השוואה כזו: "מילא אני גרועה כמו גבלס, אבל גבלס גרוע כמוני, זה הצד השני של המשוואה. ומה זה אומר שגבלס גרוע כמוני? שהשואה הייתה מדפסת, מרפסת ופרס ספיר פעמיים. זה מה שגבלס עשה. זה חטאו. זה חטאם של הנאצים, גלית דיסטל־אטבריאן, אותו דבר".
הקבלה של תופעה כלשהי לשואה, גורסת עמדה רווחת, היא הכחשת שואה. ואין זה משנה אם מדובר בחרדים ממאני גיוס שמפגינים עם טלאי צהוב או באלוף יאיר גולן שזיהה, בעקבות תקרית אלאור עזריה, "תהליכים מעוררי חלחלה שהתחוללו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט לפני 70 שנה". עצם האמירה שתופעה חברתית כלשהי שקולה לנאציזם פוגעת בייחודיות האיומה של השואה. לכן אסור בשום פנים לתת מקום לשואה בשיח החברתי או הפוליטי.
ולמרות זאת היא חודרת אליו פעם אחר פעם. "חוק גודווין" קבע כבר ב־1990 כי "ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר מתקרבת לוודאות מוחלטת". ונדמה שהחוק לא משקף רק חולשה אנושית אלא אמת עמוקה, הקובעת כי הכחשת שואה תהיה דווקא אם נפסיק להשוות אליה. כמה השוואות יש לנו, בתרבות היהודית, למצרים ולעמלק? קשה לנו הרי לזכור שהייתה בכלל מצרים אמיתית, מרוב דיבור על מצרים שבלב. וברור לנו שזו איננה הכחשה של יציאת מצרים או פגיעה בגדולה הייחודית שלה, אלא מימוש שלה. כזה שהופך אותה לחלק מחיינו במקום שתשקע אט־אט בתהום הנשייה של ההיסטורי והלא רלוונטי. אז למה שהיחס לשואה יהיה אחר?
בכלל, צריך לפתוח את כל הנושא הזה של השוואות, שהשיח בתקשורת וברשתות מלא ממנו. כל השוואה מורכבת בעצם משני רבדים, שאפשר לכנות אנליטי וספרותי. הרובד האנליטי של ההשוואה הוא זה שבו אנחנו מבקשים ללמוד ולהסיק מסקנות הגיוניות מתוך השוואה למקרים אחרים. כמו בהשוואה בין מדדים כלכליים־חברתיים של מדינות, שעוזרת לנו לבחון השפעות של החלטות שלטוניות מסוימות. אך כשיצחק בשביס־זינגר כותב שעבור עגלים במשחטות כל יום הוא טרבלינקה, הוא לא מספק לנו מידע חדש על מוצא האנטרקוט אלא מבקש להביא אל צלחתנו את כל המטען הרגשי של טרבלינקה. כאן המוקד אינו אנליטי אלא כזה שאפשר לכנות "ספרותי".
בספרות, לדימויים ולמטאפורות תפקיד אחר לגמרי. כאשר סופר כותב "אדום כדם", או "אדום כמו סוכרייה על מקל", הוא לא מבקש להעביר מידע בדבר הגוון המדויק של הצבע אלא לקבוע את המרחב האסוציאטיבי והרגשי שבתוכו הטקסט מתקיים. כשהתורה כותבת על נערה מאורסה שנאנסה "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה", יש בהשוואה גם רובד נקודתי, אנליטי: בשני המקרים הקורבן אינו אחראי למעשה. אבל היא יכלה לומר גם "כאשר יכה איש את רעהו" או "כאשר ימרח איש על רעהו משחת שיניים בשנתו". והיא ידעה בדיוק מה היא עושה כשהיא בוחרת לדבר על אונס במונחים של רצח.
השוואות "ספרותיות" אינן פסולות, אבל ביחס לשואה אין להן מקום. השואה היא פצע פעור, טראומה מדממת, שכל מגע בה לא רק מחלל אותה אלא מביא את השיחה למקומות נפשיים קמאיים שאינם מאפשרים דיון. הקבלה לשואה חייבת להיות מסויגת, אנליטית, תוך שימוש תדיר בביטויים כמו "כביכול", או "להבדיל אלף אלפי הבדלות". אם יש מי שסבור שטכניקה מסוימת של השרה דיסטל דומה לאלו שנקט בהן גבלס, והוא מבקש ללמוד מן השואה על כוחה של תעמולה להסית את ההמון, חשוב להצביע על נקודת הדמיון, אבל חשוב אף יותר שיוודא שהמטען הרגשי, הפחות רציונלי, שנובע מההשוואה נותר בחוץ. כי לקחת התנהלות בעייתית ספציפית של אדם, ועל בסיסה ליצור דימוי מחריד שמצייר אותו כמפלצת, ובכן, זה מזכיר קצת את דר־שטירמר.
