ארבעת הבנים שחכמינו זיהו בהקשר של השאלה על יציאת מצרים, הם ארבעה טיפוסים שאנחנו יכולים לפגוש בכל מקום – בישיבה ובאוניברסיטה, בספסלים האחוריים של בית הכנסת ובספסלים של גן השעשועים, בקבוצת הווטסאפ השכונתית וברשתות החברתיות, וגם בכל הפגנה שאנחנו מגיעים אליה. הן הימין והן השמאל התברכו בשפע נציגים של כל אחד מהבנים. במובן מסוים, בכל אחד מאיתנו יש חכם קטן ורשע קטן, תם קטן וגם שאינו יודע לשאול קטן.
נדבר על הרפורמה המשפטית, כי אי אפשר בלי. החכם הוא זה ששואל לעניין. הוא מנסה לברר איך התומכים בה ישמרו על הפרדת הרשויות ועל זכויות האזרח, ואיך המתנגדים מתמודדים עם הביקורת על בג"ץ. הוא לומד את הנושא לפחות ברמה בסיסית, מנסה להבין מה מטריד כל כך את הצד השני, ולמה מתכוונים שליחי הציבור בכנסת ובממשלה.
הרשע מדבר תמיד בגוף שני רבים. "אתם" מנסים להרוס את המדינה, הוא מתריס, "אתם" לא דמוקרטיים, זו השיטה הקבועה "שלכם". רק בסוף הוא נזכר שצריך גם להוסיף שאלה, וחותם את הדברים ב"אתם חושבים שהציבור טיפש?" או "מתי תפסיקו עם הצביעות?"
התם באמת לא לגמרי מבין את הסיפור, והוא גם יודע שהוא לא מבין. הוא שואל שאלות פשוטות, מבקש שיסבירו לו מאורעות ומשמעויות של חוקים ותקנות, ואם אין בסביבה מישהו שידע להסביר לו הוא ילך לשאול את גוגל, או את כלי התקשורת.
והבן שאינו יודע לשאול בכלל לא מתעניין ברפורמה המשפטית. אין פירוש הדבר שהוא אדיש – יש לו הרבה מה לשאול על השיר של נועה קירל לאירוויזיון ("למה לא בעברית?"), על הרכב נבחרת ישראל בכדורגל ("כל כך קשה לתת לזהבי חדר לבד?"), ולפעמים אפילו על פוליטיקה ("לדעתכם ביבי יפרוש מתישהו?"). אבל בשבועות האחרונים נדמה שגם הוא כבר לא מצליח לברוח מהסחרחורת הפוליטית, וכאן צריך לדבר קצת על ההיגיון בתשובות לארבעת הבנים.
מאבק על לב הקהל
אחת השאלות שעשויות להתעורר אצל מי שקורא את ההגדה ומתעכב קצת כדי להקשיב לה, היא למה בעצם צריך לענות לבן הרשע. בסדר, הוא מעצבן, הוא מוציא את עצמו מן הכלל, אבל כידוע הדרך הכי טובה להתמודד עם טיפוסים כאלה היא להתעלם מהם, לא? ואם כבר עונים לו, לא עדיף לנסות להשפיע עליו בדרכי נועם? למה לתת לו בשיניים, ולטרוק אחריו את הדלת?
ואם מתעכבים עוד קצת, מגלים משהו עוד יותר מעניין: התשובה לבן הרשע ולבן שאינו יודע לשאול היא בדיוק אותו פסוק: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". את שיניו של הבן שאינו יודע לשאול אני לגמרי לא נדרש להקהות, אז מה קורה פה בעצם?
סבא שלי ז"ל נהג לענות תשובה שנוגעת בעומק התהליך התקשורתי, ובכלל בעומק השיח האנושי – את הבן הרשע אתה יודע היטב שלא תצליח לשכנע; העמדה שלו כבר מגובשת. הוא מחוץ למשחק. אבל אם תסתכל ימינה ושמאלה תוכל לראות את הבן שאינו יודע לשאול, ולצידו את הבן התם, ושניהם מסתכלים עליך. להם אין נאומים מלאי פאתוס ואין השקפת עולם מסודרת, הם ממתינים לשמוע את התשובה שלך. אם היא תהיה טובה, הם ילכו לצד שלך; אם היא תהיה גרועה, הם ילכו לצד השני.
ולכן שווה לפעמים להשתתף בדיונים פומביים. לא בשביל לשכנע את הצד השני, אותו לא תשכנע גם באלף דיונים, בטח אם הם פומביים; אלא בשביל הצופים.
היחס לארבעת הבנים
הרשתות החברתיות, יחד עם המצב הפוליטי המתוח שרק הולך ונמתח, מביאים לפתחנו עוד ועוד עימותים. פאנלים בתקשורת ופרסומים מרגיזים ברשתות החברתיות ופרובוקציות מכוערות של המחנה השני (פרובוקציות מכוערות זה תמיד של המחנה השני) ואנשים שמדקלמים סיסמאות חסרות שחר, כל אלה גורמים לנו להתכנס בתוכנו ולחפש את התשובה הכי מוחצת והכי טובה.
התנועה הנפשית הזו אינה לגמרי שגויה – כמו שראינו אצל ארבעת הבנים, לפעמים צריך להשתמש בכלי שנקרא "הקהה את שיניו". התם ושאינו יודע לשאול מתבוננים, וסיכה חדה שתינעץ בבלון נפוח תראה להם שאין ממש גם בטענות שנשמעות טוב, תזכיר להם את האמונה בצדקת הדרך. יש רק בעיה אחת בטקטיקה הזו: היא ממכרת. רבים וטובים כבר נפלו למקום קבוע של התכתשויות ברשת ומחוצה לה, של חיפוש התשובה הכי טובה (כלומר זו שמביאה הכי הרבה לייקים) הכי מהר, של חוסר הקשבה וחוסר שיח, העיקר להקהות את השיניים.
בכל רגע נתון חשוב לזכור ששלושה-רבעים מהבנים הם חכמים, תמים ושאינם יודעים לשאול. צריך להתייחס אליהם בכבוד: לענות ברצינות לחכם ולנהל איתו שיח ענייני; להסביר לתם את התוכנית שלך ולחדד את הערכים שלך בצורה ברורה ופשוטה; ולנסות להוציא אפילו את זה שאינו יודע לשאול מתחת שריון האדישות שלו, להראות לו כמה המעורבות שלו חשובה. יש לציין שעד עכשיו השמאל הצליח בגדול במשימה האחרונה, הימין רק עכשיו מתחיל לנוע בכיוון.
פסח כשר ושמח לכולנו.
