מהי הדרך להתנהלות מוסרית ראויה? גישת "האתיקה של המידה הטובה" מדגישה את תכונות האדם ואישיותו כגורם מרכזי שמכונן התנהגות אתית נאותה. גישה הומניסטית זו, ששמה את האדם במרכז, שונה מאסכולות אחרות שטענו כי התנהגות מוסרית ראויה מושגת באמצעות שימוש בכללים מנחים שנובעים מחובות אוניברסליים (קאנט), או בהתאם לבחינת תוצאות המעשה ומידת האושר שנגרמת ממנו (בנת׳ם ומיל). ברוח זו, אסכולת הפוליטיקה של המידה הטובה סבורה שאושר ושגשוג במישור הקולקטיבי, וכן הלגיטימיות של הנהגה פוליטית, תלויים במידה רבה בתכונות האופי של חברי ההנהגה. אף המשילות תלויה באיכויות המוסריות־אישיותית של ההנהגה, שכן שלטון ראוי מבחינה אתית יזכה לאהדת ואמון הציבור, ובתמורה, לנכונות הציבור לציות לו.
מלומדים אלה הביעו ספקנות בנוגע ליעילות של חקיקת חוקים כאמצעי לריסון מנהיג עריץ. מקור הרוע השלטוני נתפס כנובע מתכונות נפשו ואישיותו של המנהיג, ולא מהיעדר מנגנוני בקרה או פיקוח מספקים. בשונה מהמקובל בחשיבה הפוליטית כיום, הוגים אלה סברו שממשל טוב נמדד על פי האיכויות האישיות של האנשים שעומדים בראש מוסדות השלטון, לא פחות מאשר שיטת הממשל עצמה. לכן, הטיפול צריך להיות שורשי, במקור הבעיה, באמצעות חינוך ושינוי אישיותי שיתורגם לעשייה אתית יותר.
הדבר הוביל למהפכה באופן שבו נתפסה רפורמה פוליטית – מפרדיגמה משפטית, להדגשת מרכיב האופי והחינוך. נטרול התשוקה להתנהלות מושחתת ייעשה באמצעות פיתוח תשוקה נגדית בקרב מנהיגים לקבלת כבוד והערצה ציבורית על בסיס תכונות אופיים ואישיותם. המטרה הייתה לא לסלק את העריץ – שכן עריץ אחד מוחלף בדרך כלל בעריץ אחר – אלא לסלק מהשליטים את השאיפה והתכונה של העריצות. ההומניסטים הבינו שהתמורה המוסרית שאליה שאפו לא תושג באמצעות חינוך בלבד, ולכן קראו ליצירת לחץ חברתי למצוינות ערכית מצד קבוצות עילית ודעת הקהל.
מנקודת המבט ההומניסטית של הפוליטיקה של המידה הטובה, רשויות השלטון צריכות להיות מנוהלות על ידי אנשים בעלי חכמה מעשית ושקילות הדעת, הקשבה, מתינות, נדיבות, רדיפת צדק והעדפת טובת הכלל על פני טובה אישית או סקטוריאלית. מאידך, התנהלות שמתאפיינת בכוחנות ודורסנות היא פגומה במישור הערכי, גם אם היא כשרה במישור הפרוצדורלי. לפיכך חיוני להתנגד להתנהלות מעין זו.
להכיר במגבלות המשפט
הפוליטיקה של המידה הטובה מגלה ספקנות בנוגע לכוחו של המשפט לחולל שינויים חברתיים. בהיעדר יסודות מוצקים של תכונות אופי הכרחיות, הבניין המשפטי עלול להיות רעוע וחסר משמעות. חברה שמתנהלת על פי מערכת חוקים, אך שבקרב חבריה אין תכונות אישיותיות של רדיפת הטוב, רצון לעשיית צדק ולהימנעות מעשיית רע, עלולה להצמיח עושי נבלה ברשות החוק.
באופן כללי, המשפט מופיע כאשר המרקם הבסיסי של ההתנהלות הבין־אישית נפגם. כך למשל, כאשר בני זוג מגיעים לפתחו של בית משפט לענייני משפחה, סימן הוא שיחסיהם כבר מעורערים. לכן, חוסנה המוסרי של חברה יכול להיבחן במידת המרכזיות שתופסת מערכת המשפט בהסדרת היחסים שבין חבריה. כשם שהאדם הבריא ממעט להזדקק לשירותיו של רופא, כך חברה בריאה מבחינה מוסרית זקוקה למידה מועטה יחסית של התערבות מצד מערכת המשפט.
את מוגבלות המשפט בעיצוב הקיום היומיומי ניתן להדגים באמצעות אחת מזכויות היסוד הוותיקות במשפט החוקתי בישראל. בעקבות בג"ץ "קול העם" משנת 1953, לאזרחי ישראל עומדת הזכות המשפטית לחופש ביטוי. אולם לכמה אזרחים יש חופש ביטוי בפועל? לכמה יש האומץ לפתוח את הפה ולא לפחד כאשר הם נתקלים בשחיתות או בעריצות בסביבתם? כמה יסכנו את האינטרס האישי לטובת האינטרס הציבורי? ומה ערכו של חופש הביטוי כזכות משפטית, אם בחיי היום־יום אין לאדם את האומץ להילחם בעריצות או את הרצון והמוטיבציה לקדם ערכי צדק?
הזכות המשפטית לחופש הביטוי היא עקרה בחיי היומיום, בלא תשתית אישיותית וערכית הולמת. המשפטנית מרי־אן גלנדון טענה ששיח משפטי של זכויות פרט הוא חיוני. אולם כאשר שיח זה מתאפיין באבסולוטיות מוגזמת, היפר־אינדיווידואליסטיות, בדלנות והתעלמות משיח של חובות, תועלתו החברתית פוחתת. כששיח זכויות הפרט מנוהל בכוחנות ובהיעדר חכמה מעשית מספקת, הוא עשוי להפר את ההומאוסטזיס הערכי והחברתי, שכה נחוץ לקיומה המאוזן של מדינה.
אם כן, מהפרספקטיבה של הפוליטיקה של המידה הטובה, הבעייתיות במדיניות ״מלוא כל הארץ משפט״ אינה מתמצה בכך שהיא נוגסת בכוחה של הרשות המחוקקת. משפטיזציה מוגזמת מצמצמת את מקומם של הערכים כגורם מכונן בהתנהלותה של החברה. היעילות של מערכת המשפט כאמצעי ליצירת שינוי חברתי היא מוגבלת ביותר, אם היא פועלת באופן כוחני שאיננו מלווה בעשייה חינוכית. בהמשך לכך, איזון ההשפעות המזיקות של האקטיביזם המשפטי לא ייעשה באמצעות כרסום חוזר של סמכויות המשפט והחלפתם בכוחנות פוליטית, אלא באמצעות הטמעת ערכי הצדק, התבונה, המתינות והסובלנות בקרב קברניטי מערכות השלטון, המשפט והחברה. צדק אנושי מתחיל בנפש, לא כזכות משפטית אלא כמחויבות אישית להתייחס לזולת בהגינות וביושר. ללא תכונת אופי זו, לא תיתכן היענות לאורך זמן למערכת חוקים או לסמכות שלטונית.
בין אריסטו למקיאוולי
אריסטו, מהאבות המייסדים של האתיקה של המידה הטובה, סבר שהאדם הוא יצור חברתי מטבעו, ואינו יכול לממש את תכליתו אלא במסגרת של מדינה. לפיכך תכלית המדינה היא להביא למיצוי מרבי של הטוב בחיי האזרחים. זאת בשונה מעמדות אינדיווידואליסטיות, כמו זו של הובס למשל, שלפיהן תפקידה העיקרי של המדינה הוא צנוע יותר – להגן על הפרט, כדי שלא ייפגע על ידי החזק ממנו.
על פי אריסטו, המידות הטובות הן הדרך שחקק הטבע להוביל לחיי אושר ולמיצוי עצמי, הן ביחס לפרט והן ביחס למדינה. לכן, המנהיג האידיאלי יתאפיין במידות הטובות ובחוכמה מעשית, שבאמצעותם יוביל את בני מדינתו לאושר מקסימלי. המידות הטובות הן קבועות ואמורות להיות מוטמעות בנפש באופן תמידי, שאינו משתנה בהתאם לנסיבות. לא תיתכן הפרדה בין המידות הטובות שראויות לאדם מן השורה ובין אלה שמתאימות למנהיג. לפיכך, מנהיג שסוטה מדרך המידות הטובות יהפוך ללא לגיטימי, כיוון שסטייה זו תפגע בכשירותו להנהיג באופן מיטבי את בני מדינתו. השליט נדרש לאזן באופן מושכל בין המידות הטובות השונות, בהתאם למציאות. שימוש במידות רעות, ואפילו באופן זמני ולמען שמירת שלטונו, אינו לגיטימי, גם לא כאמצעי להשגת מטרה שנתפסת כחשובה.
עמדה מנוגדת בתכלית הביע ניקולו מקיאוֶולי. לגישתו, פוליטיקה של המידה הטובה אינה מציאותית עבור מנהיג שרוצה לשלוט לאורך זמן, ולהגן על עצמו ביעילות מאויבים מבית ומחוץ. מנהיג שמתנהל בהתאם לאתיקה של המידה הטובה חוטא לתפקידו, שכן שלטון מחייב קוד ערכים והתנהגות שונים. כשהמציאות דורשת את, המנהיג חייב להיות מסוגל לקחת "חופשות מוסריות", ולעשות הכול כדי לבסס את שליטתו, כולל שימוש באלימות אכזרית, רמאות, שקרים והפרה של חוקים. המנהיג המקיאווליסטי האידיאלי ישרה פחד בקרב נתיניו אך לא שנאה שעלולה להוביל להדחתו, וינסה לשמר תדמית של הגינות ככל יכולתו.
בשונה מהעמדה המקיאווליסטית, הפוליטיקה של המידה הטובה תצדד בהימנעות משימוש באמצעים חריגים לצורך השגת יעד פוליטי אד־הוק. לפיכך, ובהקשר למצב הפוליטי בישראל, מכיוון שהכרה בממלכתיות של מוסדות המדינה, לרבות הצבא, היא ערך ראוי, אין הצדקה לוותר עליה ואפילו באופן זמני, כאמצעי לכיבוש יעדים פוליטיים. הואיל וסובלנות ופלורליזם הם ערכי יסוד במדינה דמוקרטית, אזי ככל שרעש תותחי הבריונות מחריש את האווירה, כך נדרש להגביר ביתר שאת את השיח הפלורליסטי. מכיוון ששמירה על ניטרליות פוליטית היא ערך חשוב ביחס לרופאים ואנשי מקצועות הבריאות, שכן המטפלים והמטופלים משתייכים לקשת הפוליטית כולה, קשה להצדיק חציית גבולות מקצועיים כאמצעי להשגת יעדים פוליטיים. בריונות לא תמוגר באמצעות בריונות נגדית. התנהלות מעין זו תחליש את לגיטימיות המאבק על כינון התנהלות אתית בקרב פוליטיקאים והחברה בכלל.
דיכוטומיה כוזבת
כאשר מדינה ניצבת מול משבר מתמשך שאינו ניתר להתרה, הפתרון עשוי להצריך היפרדות מהפרדיגמה הפוליטית שמתוכה נבע המשבר. גם אם המשבר הנוכחי ייפתר בפשרה כזו או אחרת, המציאות המעציבה שלפיה אנו נמצאים בסכנה קיומית של התפוררות פנימית, לא תשתנה. הכוחנות במישור הפוליטי היא שיקוף לתהליכים עמוקים שפשו בחברה הישראלית. כל דאלים גבר – זו הנורמה בכבישים, במקום העבודה ובחדרי המיון. הכוחנות האלימה, בתיווך הרשתות החברתיות, הובילה לאובדן היכולת להבחין בעובדות באופן אובייקטיבי, שלא מבעד לעדשה מסננת של עמדות מוקדמות. הפילוג הפך לבעיה האקוטית ביותר של החברה בישראל. שרצים שהוכשרו כאמצעי לגיטימי זמני במאבק הפוליטי קמו על יוצרם, הוטמעו באופן קבוע בחברה, והרעילו בהדרגה עוד ועוד חלקים של הישראליות.
השבוע בירושלים. צילום: איי.אף.פי
המשבר הפוליטי המתמשך בישראל דורש פתרון רדיקלי: החלפת הפרדיגמה המסורתית של חלוקה לימין־שמאל, בפרדיגמה שמושתתת על נקודת מבט של הפוליטיקה של המידה הטובה. כשהקיום של חברה מוטל בספק, פירמידת הצרכים הפוליטיים שלה משתנה. דקויות אידיאולוגיות של פוליטיקאים הופכות למשניות בחשיבותן בהשוואה למרכיבים בסיסיים הרבה יותר, ובראשם מאפייני אישיותם ותכונותיהם המוסריות. בניגוד לעבר, החלוקה לימין־שמאל כבר אינה משקפת באופן אמיתי את מאפייני הזהות הבסיסיים של החברה בישראל. לחלוקה זו יש אומנם תוקף סוציולוגי ואידיאולוגי, אך כתוכנית פעולה מעשית במציאות הנוכחית, ניטל עוקצה.
על פי פרדיגמת הפוליטיקה של המידה הטובה, מרכיב מרכזי בסיווג פוליטי אינו קשור לשיטה מסוימת או לרעיונות מופשטים, אלא למאפייני התנהלות אישית. מפרספקטיבה זו, למשל, שרי הבריאות יעקב ליצמן וניצן הורוביץ, למרות הפערים האידיאולוגיים ביניהם, היו יכולים להשתייך לאותה מפלגה, שכן שניהם פעלו בכוחנות רהבתנית לקידום האינטרסים הנקודתיים של החסידות שאליה השתייכו, תוך אדישות להשלכות מעשיהם על מידת אמון הציבור הרחב בהם ובמערכת הבריאות. מבחינה זו אין זה משנה, שהאחד פעל למען חסידות גור והשני למען הלהט"ב.
דיכוטומיית הימין־שמאל משמשת כיום בעיקר לצורכי רטוריקת בחירות. נתניהו הקפיד לסמן את מתנגדיו כ"שמאל", כשם קוד לבני חושך, מתוך אמונה שכל בן־אור שרואה עצמו כ"ימין" ירחק מהם. אסטרטגיה זו נועדה גם לטשטש את המרכיב הערכי־אישיותי בהתנגדות למנהיגותו, ולטעון שהפסול שמוצאים בו מתנגדיו הוא על רקע אידיאולוגי.
מהצד השני, ה"שמאל" נמנע מליצור חיבורים פוליטיים עם אנשי "ימין", מחשש להיתפס כבעלי זיקה לנתניהו, שצויר כדמון. עד כה, גם החיבורים במרכז המפה הפוליטית היו כרוכים באיפול כבד של הזהות הפוליטית של חברי המפלגה, מתוך תפיסה שלפיה הצלחה אלקטורלית של מפלגת מרכז בישראל תלויה בטשטוש עקבות של ימין־שמאל.
גשר מעל תהום
אם יהיה ניתן לשחוק את תשתית הבניין של החשיבה הפוליטית שליוותה את ישראל בעשורים האחרונים, המבנה הפוליטי הנוכחי יקרוס. כזרז לשחיקת הפרדיגמה של ימין־שמאל יש צורך בהתארגנות פוליטית חדשה שתאחד אנשים בעלי זהות פוליטית ברורה של ימין־שמאל, מבלי לטשטש אותה. בכך היא תאמר בגלוי שצו השעה הוא חיזוק הלכידות החברתית בישראל ושיקום היסודות הערכיים של ההנהגה הפוליטית, חרף הניגודים האידיאולוגיים.
הקו המאחד של מפלגה זו יהיה האמונה בחשיבות העליונה של תכונות אופי כתנאי להתאמה לתפקיד מנהיגותי; הבנת החשיבות של תהליכים חינוכיים ארוכי טווח ומגבלות המשפטיזציה כאמצעי ליצירת שינוי חברתי; המחויבות לחוק, לממלכתיות ולשמירה על גבולות גזרה ברורים והוגנים בשדה העשייה הפוליטי; וכן התנגדות לעמדה מקיאווליסטית, שלפיה כמעט כל אמצעי יצדיק את המטרה של שמירת השלטון או החלפתו.
בקבוצת כדורסל, יחידה צבאית או מחלקה בבית חולים, אנשים בעלי עמדות פוליטיות שונות יודעים היטב לשתף פעולה סביב מטרה משותפת. גם במישור הלאומי, ישנן מספיק מטרות משותפות להתאחד סביבן. ניתן למצוא מנגנון פרוצדורלי מוסכם להכרעות שקשורות באופן מובהק לתפיסות של ימין־שמאל, כגון משאל עם. אולם אסור שסוגיות חשובות אלה, שעומדות למבחן המעשה בחיי המדינה אחת לכמה עשורים, יהיו חסם לכינון פרדיגמה פוליטית חדשה שתפיח רוח אחרת בחברה הישראלית, ותאפשר ניהול טוב יותר של מערכות השלטון בימי שגרה.
הפוליטיקה של המידה הטובה יכולה לשמש מצע ראשוני לזהות פוליטית חדשה, פוזיטיבית, שסביבה יוכלו להתלכד אנשים שעד היום ראו עצמם כזרים בזירה הפוליטית. אם יהיה ניתן לחולל מפץ גדול של הקואורדינטות הדיכוטומיות שעיצבו לאורך עשרות שנים את החשיבה הפוליטית בישראל, נוכל להתחיל לבנות גשר של קיימא מעל התהום שאנו עומדים על סיפו. 
