תמיד הנושא הזה עולה. במפגשים, אירועים, בגן שעשועים – תמיד איכשהו השיחה מתגלגלת לשם, לאלרגיה. לפעמים אני תוהה על מה הייתי מדברת לפניה. ויש את ה-שאלה הקבועה – "איך גיליתם?" שאלה שעניתי עליה כל כך הרבה פעמים שאני יכולה לענות אותה מתוך שינה, ועדיין – לקח לי שנים להבין שהרגע הזה של הגילוי הוא חתיכת טראומה לא מטופלת. כי מרגע הגילוי החיים ממשיכים, נשאבים ליומיום, ולא באמת עצרתי לחשוב ולהפנים שזה רגע מכונן בחיים. שלי, שלנו. אנחנו כל כך עסוקים ביירוט סכנות, שאין זמן לעבד ולעכל מה בעצם קרה כאן.
יש טרנד כזה של עיבוד חוויית לידה. אישה אחרי לידה נפגשת עם אישה אחרת ומשחזרת איתה את הלידה שעברה, וכך מעבדת ומכיילת את התחושות שהיא הותירה בה. ובעיניי יש מקום לטרנד נוסף ודומה – עיבוד אלרגיה. כלומר, עיבוד חוויית ההורה ברגע גילוי האלרגיה, או כל מגבלה בריאותית אחרת. גילוי האלרגיה הוא תמיד סיפור, והוא תמיד שונה מהותית ממקרה אחד למקרה שני. אין שני מקרים זהים.
אז איך גילינו? הנה הסיפור שלנו:
זוג צעיר, תינוק בכור. חמוד, ישן לילות, אבל בימים לא נינוח. ההנקה לא זרמה, פלט המון, לא עלה במשקל כמו שצריך, ובשביל אמא, בייחוד צעירה, זה קשוח. הייתה לי "חופשת" לידה איומה – שיא החורף, סגורה רוב שעות היום בדירה חנוקה ומחכה שהזמן יעבור. תחושת הכישלון הכריעה והחלטתי לשלב תחליפים. זוכרת את הרגע ההוא, אותי יושבת על הספה ומכניסה לו לפה בקבוק, בדמעות, והוא שותה אותו בשניות. אני לא אגזים אם אגיד שזה הרגיש כמו בגידה. ההנקה כבר לא חזרה, והרגשתי שבעצם הרעבתי אותו שלושה וחצי חודשים.
ככה עברו יומיים-שלושה, ובוקר אחד קמתי, השכבתי אותו על השידה להחליף חיתול, וראיתי פריחה בבטן. פריחה מוזרה, כתמים אדומים, גדולים וצפופים, שהמשיכו גם לזרועות ולירכיים. הבנתי שצריך ללכת למרפאה, התארגנתי, וממש בדלת כשהוא בסלקל – הוא התחיל להקיא. אבל לא הקאה סטנדרטית, הקאה משוגעת, מכל הכיוונים. הוא כמעט נחנק. נבהלתי ורצתי איתו למרפאה, שם קיבלתי מרופאת ילדים אבחנה מעצבנת – משהו ויראלי. כמובן שסיפרתי לה שהתחלתי לתת בקבוק לאחרונה, אבל המילה אלרגיה לא עלתה שם.
בהמשך היום לא היינו רגועים מהאבחנה והחלטנו ללכת לרופאה נוספת. היא אבחנה מיד שזו אלרגיה ונתנה מרשמים והפניות ודוגמיות של תחליפים אחרים, אבל עדיין לא קלטנו ולא האמנו. החלטנו ללכת לרופאה שלישית שתכריע בין שתי הקודמות, וגם היא פסקה מיד שזו אלרגיה לחלב. זוכרת אותנו יושבים במסדרון של קופת החולים ולא ממש מבינים מה שמענו הרגע. מה קשור אלרגיה? מאיפה זה הגיע? אין לנו אלרגיה במשפחה, לא מכירים את הנושא, לא מבינים. אמרו לנו ללכת בגיל שנה לעשות בדיקות והרגיעו שיש מצב שזה יחלוף. נאחזנו ב"יש מצב" הזה…
אם רק הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום, לא הייתי מעזה לשלוח אותו לגן. אבל כך היה – בגיל 8 חודשים הוא נכנס לגן ואני הלכתי לעבוד. בגן ידעו שיש אלרגיה ומאוד שמרו, אבל היו מוצרי חלב סביבו. היו בקבוקים של ילדים אחרים, היו כריכים עם גבינה, הכל היה כרגיל ורק איתו נזהרו. גם בבית לא השתנה יותר מדי. אין ילדים נוספים, אכלנו חלבי כרגיל ופשוט הכנסנו חלב סויה וגבינת סויה. הוא עוד היה תינוק, הכל היה די פשוט. האמת? היינו בטוחים שהוא לא באמת אלרגי. הייתה לנו תחושה חזקה שזו טעות או שזה עבר. עוד לא הייתה שום תגובה חוץ מהתגובה ההיא, הראשונה.
בגיל שנה עשינו בדיקות והתוצאה הייתה חד משמעית – אלרגיה מסכנת חיים לחלב ומוצריו. הצטיידנו באפיפן וחזרנו די המומים. ההנחיה הייתה לחזור בעוד חצי שנה לביקורת. ומשם החיים התגלגלו, התגובות הצטברו, התינוק גדל לפעוט ואז לילד שיודע שחלב זה מסוכן, כמו שהוא יודע שהשמש זורחת בבוקר.
והסיפור הזה יושב אצלי בלב ועדיין מכאיב. כואב לי על התינוק הקטן הזה שקיבל בתוך בקבוק, מעורסל בידיים של אמא שלו, חומר שעשה לו רע. כואב לי על האמא הצעירה הזו, העייפה, שהרגישה אמא גרועה. כואב לי על הזוג הצעיר ההוא שישב שם בקופת חולים אחרי יום מתיש, ולא הבין למה הוא נכנס…
יש צרות גדולות יותר מאלרגיה, ללא ספק. יש אלרגיות חמורות יותר מאלרגיה לחלב, חד משמעית. ועדיין, יש מקום לספר שוב ושוב את סיפור הגילוי ולנסות לארגן אותו מחדש בתוך הלב – עם חמלה. ובעיניי זה נכון לא רק לגבי אלרגיה, אלא לגבי כל גילוי שהחיים לפניו ואחריו הם פשוט לא אותם חיים.
אני לא סמכות מקצועית, אבל יש לי עיניים ואוזניים ולב פתוח, ואני מוכנה להיות כתובת לדבר הזה. אם מתחשק לך לעבור תהליך ריפוי דרך כתיבה – אני מזמינה אותך לשלוח אליי את הסיפור שלך, שלכם.
לתגובות, שיתופים ושאלות – אני כאן ronni.allergymom@gmail.com
