קחו למשל את סיפור האישה שהגיעה לכותל בלבוש פרובוקטיבי, כמחאה על הצעת החוק של ש"ס לקבוע עונש מאסר על פעולה כזו. ואת הוויכוח הלוהט אם חלק מהאחריות לאירוע מוטל על כתפיהם של יוזמי ההצעה או שהאשמה היא של אותה אישה בלבד. אפשר גם לדבר על הפולמוס שמתעורר סביב כל פיגוע, כשמישהו משמאל מדבר על הכיבוש, ומיד מגיבים לו מימין, איך אתה מעז להאשים את הקורבן. הנחת המוצא הלא־כתובה של כל דיון כזה היא שאשמה היא מאגר מוגבל, משחק סכום אפס. ומי שמטיל פן של אשמה על צד אחד של הסיפור, מסיר את אותה כמות בדיוק מן הצד שכנגד.
אחד הטקסטים שהכי נגעו לליבי כילד היה תיאור ההגמון מדיניה בפתיחת "עלובי החיים". זו פתיחה ארוכה להחריד, חלשה מאוד מבחינה עלילתית, ואני לא מבין היום איך שרדתי אותה אז. והיה שם משפט שהוגו שם בפיו של ההגמון: "העבירות שעוברים נשים, ילדים, עניים וחסרי השכלה, הן אשמתם של הבעלים, המעסיקים, העשירים והמלומדים; האחראי לחטא אינו מחוללו, אלא מי שיוצר אפילה בלבו". הספר כולו ממשיך ומתקדם על רקע התפיסה הזו, שיש כמות מוגבלת של אשמה, והגיבורים נאבקים ביניהם על מי להטיל אותה.
התורה אינה מהססת לחלק אשמה גם לקורבנות, וחז"ל מאשימים בחריפות את מרדכי על שעורר את כעסו של המן, ובה בעת הם מגלים מעט מאוד סימפטיה כלפי המן עצמו
אבל ביהדות אשמה היא לא משאב מוגבל. יש מעיין בלתי נדלה של אשמה שאפשר להמשיך ולדלות ממנו בלי שיתמעט או יתדלדל. אדרבה. עם כל אחראי נוסף האשמה הופכת עמוקה ורחבה יותר. אפשר לראות את התנועה הזו בפרשת עגלה ערופה, שבה מציאת חלל באדמה מכה גלים של אחריות ושל אשמה: בזקני העיר, בכוהנים, בזקני הסנהדרין. מה שלא סותר בכהוא זה את אשמתו של הרוצח. התורה אינה מהססת לחלק אשמה גם לקורבנות, וחז"ל מאשימים בחריפות את מרדכי על שעורר את כעסו של המן, ובה בעת הם מגלים מעט מאוד סימפטיה כלפי המן עצמו.
או כשהתורה מספרת על "בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי" שמקלל את השם ונידון למוות בסקילה. המדרשים מספרים סיפור קורע לב על בן האיש המצרי שמבקש ליטע את אוהלו בתוך המחנה, והשבטים מגרשים אותו ממקום למקום ואומרים לו "מה טיבך לכאן", עד שבייאושו הוא מקלל את השם. במבט ראשון המדרש נראה קצת חתרני, כאילו הוא מוחה ומתקומם על חומר גזר הדין. אך במבט שני זו איננה מחאה. להפך, זה בדיוק המסר: גם אם אנשים אחרים בסיפור לא היו בסדר, האשמה רק מתרחבת, לא פוחתת.
סביב רעידת האדמה בטורקיה התקיים פולמוס ערני במגזר, אם יש להאשים רק את כוחות הטבע או גם את ההתנהלות העוינת של הטורקים שגררה עמה ענישה א־לוהית. אבל כששאלו על כך את הרב גרשון אדלשטיין, מנהיג הציבור הליטאי, הוא ענה תשובה שונה לחלוטין: אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. הפורענות היא בגללנו. מאחר שלנו אין מספיק יראת שמיים. הרב אדלשטיין עקבי בגישתו. גם כשהתעורר כעס ציבורי על החברה החרדית בתקופת הקורונה הוא הסביר זאת בכך שאנחנו, בני התורה, לא לומדים כמו שצריך.
אין כאן המקום לפתוח דיון תיאולוגי מעמיק בענייני נס וטבע ובחירה והשגחה. ככלל, תגובות לאירועים דרמטיים מלמדות הרבה יותר על תנועת הנפש מאשר על משנה אמונית סדורה. ותנועת הנפש של הרב אדלשטיין, כחניך תנועת המוסר, היא לבקש את האשמה בתוך הבית פנימה. בלי שהדבר יגרע כהוא זה מן הנחרצות והביטחון ואפילו מן הנוקשות שבה הוא מביע את דרישותיו כלפי חוץ. אדרבה, היכולת לקבל על עצמך אשמה היא דווקא ביטוי לעוצמה ולשליטה.
אני זוכר איך כנער לא מאוד מוכשר על מגרש המשחקים הסתכלתי בהערצה על מי שיכולים היו בסוף התקפה כושלת להרים יד בתנועה קצרה, מרושלת, ולומר "טעות שלי". לאו דווקא מתוך ענווה והתבטלות, אלא מתוך תחושה שהמשחק הוא שלהם וממילא גם באחריותם. אם אני הייתי מרים יד ואומר "טעות שלי" אף אחד לא היה מבין מה אני רוצה. לכן איני רואה חולשה, אלא דווקא עוצמה גדולה, בדברי הרב שג"ר מיד אחרי ההתנתקות. "השאלה האמורה להישאל", אמר, "היא מה האשמה שלנו. על מה אנחנו צריכים לעשות תשובה".
