את חוק השבות חייבים לעדכן. החוק המקורי נחקק בעידן אחר, לפני עשרות שנים, ואינו מתאים עוד למציאות הנוכחית. ב־1950 וב־1970, כשנחקק או שופץ, רוב זכאי השבות בעולם היו יהודים, ומדינת ישראל טרם נחשבה יעד נחשק להגירה. בימינו, לעומת זאת, יש ברחבי העולם יותר מ־10 מיליון זכאי שבות שאינם יהודים. אפשר להניח שבשנים הקרובות מאות אלפים מהם ירצו לעלות ארצה, ולאו דווקא מהסיבות הנכונות. לכן אני תומך עקרונית בהצעה לתקן את החוק, אך בד בבד מבקש להיות קשוב לצורכי השעה בתחום ולספק להם מענה מיטבי.
לדעתי, הגיע הזמן להכיר במציאות המשתנה ולקיים דיון ציבורי מעמיק בחלופות, בלי להפחיד את יהדות התפוצות ולאיים במלחמות מיותרות. נקודת המוצא שלי פשוטה: לא הגיוני שחוק השבות, שנועד לאפשר עליית יהודים ארצה, יהפוך לחוק לעליית לא יהודים. פרופ' בנימין איש־שלום ציטט כאן בשבוע שעבר את דבריו הנפלאים של דוד בן־גוריון, שקבע בשעתו שזכות השבות היא זכות "טבועה" של כל יהודי. אני מניח שגם איש־שלום יסכים שלאשתו הלא יהודייה של הנכד הלא יהודי אין זכות טבועה לעלות ארצה. הרי אין סיבה בעולם שאשתו של הנכד תקבל אזרחות ישראלית מיד עם נחיתתה בנתב"ג, ואילו אשתו הלא יהודייה של אזרח ישראלי מן השורה תיאלץ לחכות חמש שנים כדי להתאזרח. מה גם שהנתונים מלמדים, למרבה הצער, שלא מעט מקרובי המשפחה הרחוקים הללו כלל אינם מתכוונים להשתקע בישראל אלא רק לזכות בדרכון הישראלי הנכסף, ולהמשיך הלאה.
אלה רק דוגמאות לעיוות שנוצר בעקבות ההרחבה הבלתי פרופורציונלית של החוק הקיים. עם זאת, סביר להניח שלחלק מנכדי היהודים ואפילו לניניהם יש זהות יהודית כלשהי. חלקם נושאים שמות משפחה יהודיים ואף שותפים בחיי הקהילות היהודיות המקומיות. אולם ברור גם לכל בר דעת שלא כל 42 אלף העולים הלא יהודים שהגיעו ארצה בשנה החולפת באו הנה כדי להגשים את חזון הנביאים. מותר לשער שבעוד כמה שנים ילדינו ילמדו בשיעורי ההיסטוריה על "עליית פוטין 2022", ולא על התעוררות ציונית שהתחוללה במפתיע בקרב צאצאי יהודים.
אני מכיר היטב את המציאות היהודית המורכבת של הקהילות בתפוצות. בעבודתי כעיתונאי וכשגריר נחשפתי למציאות שבה בני משפחה שאינם יהודים מגיעים לבתי הכנסת ולמרכזים הקהילתיים, ויש מהם שמכהנים בתפקידים בכירים בקהילה היהודית, גם אם ההלכה אינה מכירה ביהדותם. לכן אני סבור שחוק השבות המעודכן צריך לתת מענה גם למציאות הזו. ברור שאין להפריד משפחות. אף אחד לא ימנע מאשתו ומילדיו של יהודי לעלות ארצה. גם נכד שיעלה ארצה עם סבו היהודי יתקבל פה באהבה; ייתכן אפילו שבן של יהודי שמוכר כיהודי ופעיל בקהילה היהודית, וכתוצאה מכך אולי סבל מאנטישמיות, יורשה אף הוא לעלות.
במקביל יש לקדם ובעיקר להנגיש את הליך הגיור לכל מי שכבר עלה וחי כאן איתנו. התיקון הנדרש בחוק השבות נוגע רק לעולים פוטנציאליים, ולא לחצי מיליון העולים הלא יהודים שהם כבר חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו. מחובתנו להבטיח שמי מהם שירצה להתגייר יוכל לעשות זאת. על סמך היכרות אישית אני יכול להעיד שהדרך פתוחה בפני כל מי שרוצה להתגייר בישראל, אם כי תמיד אפשר לשכלל ולייעל אותה.
עם זאת, נקודת המוצא לדיון על תיקון חוק השבות ושינוי סעיף הנכד צריכה להתחיל בכך שהמצב הנוכחי הוא בעייתי. לשום יהודי אין מונופול על היהדות, ומדינת ישראל פתוחה לכל יהודי העולם, אך כדי שנוכל להמשיך לקיים חברה יהודית תוססת במדינת היהודים, עלינו לחתור לכך שרוב העולים לישראל יהיו יהודים. רק אז נוכל להמשיך להצדיק את חוק השבות בפני אלה ששוללים אותו מסיבות אחרות לגמרי. רק כך נוכל להבטיח שישראל תמשיך לשמש בית לאומי לכל יהודי העולם המבקשים לשוב למולדתם ההיסטורית. בבית הזה, היהודי, יש מקום גם ללא יהודים וגם לבני משפחה לא יהודים קרובים, אך תחילה צריך להבטיח שחוק השבות לא ינוצל לרעה אלא יקיים את תכליתו המקורית: חוק לעליית יהודים בשיבת ציון של דורנו.
ח"כ בועז ביסמוט הוא חבר סיעת הליכוד
