אלמלא נהרגו שלושתם יחד, סביר להניח שרובנו לא היינו שומעים על אורי מלול, אריאל שטרן ודניאל פורת – שלושה צעירים בכיתה י"ב מאצבע הגליל, שהערב שלהם ביום חמישי שעבר התחיל בבילוי בבית הקפה שבו עבדו, ונגמר בפניית פרסה בעיתוי לא נכון, כאשר רכב שהגיח ממול התנגש בהם.
שלושה צעירים, שכל החיים לפניהם, היו ואינם. מה בדיוק קרה שם? קשה לומר. "טעות בשיקול הדעת", נכתב באתרי החדשות. למה מתכוונים? איש אינו יודע. יש תאונות מובהקות יותר, שבהן אנחנו יודעים לומר "הנהג היה שיכור". אנחנו יודעים לומר "הנהג ביצע עבירת תנועה". אבל במקרה הזה, מה הסיבה בעצם? גורל אכזר? טעות אנוש? סתם מזל רע? בשנת 2007 רשמה הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים את אחד הקמפיינים הכי מוצלחים שלה. כל צעיר בישראל יודע היום ש"אם שותים לא נוהגים". הפרסומת הצליחה להעלות למודעות שיא את הקשר בין צריכת אלכוהול לתאונות דרכים, ומאז מיליוני צעירים כבר למדו להתארגן על חבר תורן. שוטרים פרושׂים בשעות הקטנות של הלילה ומבצעים בדיקות ינשוף לבליינים. לא שאין תאונות דרכים על רקע שכרות, אבל מי שעושה אותן כבר לא יכול לומר "לא ידעתי".
העייפות עדיין לא נחשבת לבלתי חוקית. מעולם לא עצר אותנו שוטר וביקש מאיתנו לנשוף את רמת העייפות שלנו. מעולם לא עיכבה אותנו ניידת לחקירה על כך שדפקנו פיהוק
אנחנו יודעים להיות מוטרדים מנהיגה בשכרות, אבל מה שבאמת צריך להטריד אותנו ועדיין אין לו קמפיין עם קופירייטינג מוצלח, זו העובדה שמאות אלפי אנשים עושים את דרכם הביתה כשהם נוהגים תחת השפעת עייפות. כולנו מכירים אותם: האנשים האלה הם אנחנו. למי מאיתנו לא יצא לנהוג הביתה כשהוא מנקר?
רק מה, העייפות עדיין לא נחשבת לבלתי חוקית. מעולם לא עצר אותנו שוטר וביקש מאיתנו לנשוף את רמת העייפות שלנו. מעולם לא עיכבה אותנו ניידת לחקירה על כך שדפקנו פיהוק.
הנה הנתונים היבשים והכואבים כל כך: על פי דו"ח הרלב"ד מאוקטובר 2021, כמחצית מהנהגים ברחבי העולם מדווחים שהם נוהגים במצב של עייפות או ישנוניות לפחות פעם בשנה. בישראל, למעלה מרבע מהנהגים דיווחו שנהגו במצב של עייפות חמורה בחודש שבו נערך הסקר.
במצב של מחסור בשינה, הנהג יתקשה לזהות מטרות היקפיות שלא נמצאות במרכז שדה הראייה שלו. תשומת הלב שלו נפגעת והיכולת שלו לקלוט ולעבד מידע פוחתת. מחקרים מקשרים בין עייפות ובין ירידה בדריכות ובזמן התגובה, וכן פגיעה בזיכרון, בקואורדינציה ובקבלת ההחלטות.
ובכל זאת, עיניכם הרואות, מדינה שלמה נוהגת תחת עייפות, ואין מי שיצביע על חלק מהתאונות הבלתי מוסברות ויכריז בכנות כואבת: פה נקבר אדם עייף. פה נהרג לשווא אדם שלא קיבל את התנומה שלו בזמן.
לא רק שאין אף אחד שעושה את זה, לעייפות יש כמעט סקס־אפיל במדינה כמו ישראל. במציאות שבה כל חייל בצבא לומד לתפקד ולשמור ולתרגל תחת עייפות, יש בחוסר השינה אפילו סוג של הצהרה גאה. אנחנו לא שומעים אנשים מתרברבים בפני חבריהם כמה מסטולים הם היו כשנהגו חזרה הביתה. לעומת זאת, אנחנו כן שומעים אנשים מדווחים בגאווה כמה עייפים הם היו כשחזרו מהעבודה, ואיך הם כמעט נרדמו על ההגה. גם התגובות לעייפות תמיד מלאות אמפתיה. "אוי, איזה סיוט", ולא חלילה "היי, אתה קולט שיכולת להרוג בן אדם?"
לפני שבע שנים כמעט איבדתי את כל משפחתי בתאונת דרכים. היינו עייפים מאוד בדרך לחופשה בצפון, ורגע אחד של חוסר שיקול דעת הסתיים ברכב הרוס לחלוטין ובמזל ללא נפגעים. אני עדיין זוכרת את הרגעים האלה, שבהם הייתי בטוחה שזהו, אנחנו במוות, זה נגמר.
מאוחר יותר, כשניתחנו מה קרה, הבנו שלגוף יש מנגנונים מאוד מתוחכמים כדי לרמות את עצמו. הרבה פעמים כאשר הוא מגיע לסף עייפות גבוה, הוא נכנס למצב אדרנליני ונוצרת תחושת שווא של "יש כוחות" כשלמעשה אנחנו תשושים. ואז העייפות תתפוס אותנו לא מוכנים, כשאנחנו בנהיגה ארוכה ומונוטונית וכל החושים נחלשים.
"אם עייפים לא נוהגים". זה הקמפיין שצריך לרוץ עכשיו. אם עייפים לא מתגאים. אם עייפים עוצרים בצד הדרך וחוטפים תנומה של 20 דקות, אפילו חצי שעה, ומרוויחים את החיים. א־לוהים עדי על כמות תחנות הדלק שידעתי בהן שינה מתוקה מפז. על המזל שלנו אנחנו לא יכולים לקחת אחריות, אבל על השינה שלנו – דווקא כן.
rachelm@makorrishon.co.il
