הדרך ל״עלה בידי״ הייתה רצופת שגיאות. אופוריית הניצחון התחלפה בטעמו המר של המשא ומתן, והציבור שציפה למהלכי בזק קיבל קטטות והדלפות. הגוש שהגיע מאוחד לקלפי חזר למלחמת שוחות בדרך להקמת ממשלה. נתניהו הודיע לנשיא הרצוג שהוא יכול להקים ממשלה דקות ספורות לפני תום ההארכה שקיבל, אבל עוד לא ברור אם יצליח להשביע אותה ביום חמישי הבא, או שהדבר יידחה, כמה סמלי, לשנה הלועזית הבאה. הקואליציה הנכנסת, שטענה שכל יום של יאיר לפיד בלשכת ראש הממשלה הוא סכנה למדינה, העניקה לו שבועות ארוכים שם במתנה. אולי חודשיים תמימים.
- "זה נס שיצאתי מהסיטואציה הזו חי, נס שיצאתי ממנה שפוי": שולי רנד פותח את הלב
- בקמפיין "אני אוהב את בג"ץ" שכחו במקרה עוד כמה קבוצות שמאוד מחבבות אותו
ימי הביניים הללו לימדו הרבה על היחסים בתוך הקואליציה החדשה: אין אמון. לא של השותפים מימין בנתניהו, לא של נתניהו בחברי הליכוד, ואחרי הפוליגרף בלשכת ראש הממשלה המיועד – גם לא של נתניהו באנשי לשכתו. כשקוראים את ההסכמים הקואליציוניים, מתברר שנתניהו, שנכנע לדרישות בסוגיית התפקידים, וחילק תקציבים וחוקים ביד רחבה, הצליח למרוח את שותפיו בסוגיות העקרוניות ביותר. דרישת החרדים לחוק גיוס נטול יעדים הסתיימה בסעיף כללי על ״נוסח מוסכם״ שייקבע בהמשך. התביעה לביטול סעיף הנכד הסתכמה בהקמת ועדה ובקידום "תיקוני חקיקה", לא ברור באיזה היקף. פסקת ההתגברות מופיעה בהסכמים בניסוח חסר משמעות, בלי לציין איזה רוב יידרש להתעלמות מפסיקות השופטים. כמעט כל שאר סעיפי הרפורמה המשפטית לא הועלו על הכתב, והצדדים הסתפקו בסעיף סל נרחב שמבטיח תמיכה בחקיקה שייזום שר המשפטים. זה משאיר לנתניהו הרבה מרחב תמרון.
למשיכת הזמן תרמה התנהלות מפוזרת של הקואליציה שבדרך, אבל עיכוב נוסף רשום על שם האופוזיציה. מי שמרכז את המערכה מצד המחנה המפסיד הוא זאב אלקין. האיש שמעולם לא התנתק מהשלטון קיבל משליחי נתניהו הצעה לשמור על הרצף האישי ולהתמנות לשר וחבר קבינט, בעיקר כדי לוודא שהאופוזיציה לא תיהנה מיכולותיו. ההצעה נדחתה, ובעשרת ימיו כשר־אופוזיציונר הוא נראה נלהב למדי. הפטנט הראשון ששלף הוא ההיתר לשרים לנאום בכנסת ללא הגבלת זמן, השימושי במיוחד כשבאופן נדיר הקואליציה והממשלה הן לא אותו הדבר. גדעון סער שוגר אל הדוכן פעם אחת למיני־פיליבסטר, והמסר עבר. לגוש נתניהו יתרון מספרי עצום, אבל יריב לוין ויואב קיש העדיפו לחתור להבנות עם אלקין וטופורובסקי. בליץ חקיקה ראש בראש היה עולה לשני הצדדים בלילות ללא שינה, והח"כים החרדים התקוממו על המחשבה שייאלצו לבלות את ימי החנוכה בכנסת.
הרווח של האופוזיציה מהדחיות כפול. ראשית: תחרות פנימית, הקצנה וכיפופי ידיים. מריחת הזמן שירתה היטב את הרעיון הזה. הימשכות המשא ומתן עלתה לנתניהו בתוספת דרישות ובהרבה דם רע. יותר מששותפיו היו מוטרדים ממה יקבלו, הם היו מודאגים מכך שהאחרים יקבלו יותר. וכך בן־גביר, שהיה הראשון לחתום, הערים דרישות חדשות כשראה את הנתח הנאה של סמוטריץ'. דרעי עדכן את דרישותיו בהתאם, וגם יהדות התורה ביקשה פיצויים לעצמה (בהם, לראשונה, נציג בקבינט). הקרבה בין המפלגות הגבירה את התחרות ביניהן. סמוטריץ' תבע תקציב ישיבות גבוה מזה של החרדים, ואף איגף אותם מימין במאבק על סעיף הנכד. הם היו עיקשים ממנו בקרב על פסקת ההתגברות.
הרווח השני של האופוזיציה הוא בדעת הקהל. ככל שהחקיקה ממושכת יותר, כך מעמיק הדיון הציבורי על סעיפי המשא ומתן ועל החוקים שבדרך. האשראי של הממשלה החדשה התבזבז, פעמים רבות על הדלפות רהב שלא ימומשו. לדחייה יש גם מחיר מעשי: עבודה פרלמנטרית של חודש וחצי במושב החורף נשרפה. ההסכמים הקואליציוניים עמוסים לוחות זמנים להשלמת החקיקה במגוון נושאים, אבל כולם יודעים שלא יעמדו בהם. בכיר בליכוד כבר הודיע לאחד מראשי המפלגות ש״גם ארבעה פרלמנטים לא יספיקו לחוקק את כל מה שהבטחנו״. וזה כשהרפורמה המשפטית ממילא נדחתה לקיץ.
- הניסיונות של פעילים חברתיים לפגוע ביצירות אומנות מבטא קריאה מתוחכמת
- "לטפח כמה שיותר צעירים שיתעניינו בפיוטים ויהיו דור העתיד של התרבות הזו"
מה באמת מתכנן נתניהו בחזית מול מערכת המשפט? מינוי יריב לוין לשר המשפטים כבר סומן כנייר הלקמוס כדי להבין לאן פניו של ראש הממשלה המיועד. אבל גם אם לוין ייקח את התפקיד, ראשי המפלגות בגוש אינם משוכנעים שנתניהו מעוניין במהפכה, גם משום שמטבעו הוא שמרן וממלכתי ונזהר בכבודה של הרשות השופטת, אבל גם כי האינטרס האישי שלו אינו להבעיר את השטח ולייצר קרב סוער בין הרשויות. גם אם מתעלמים מקריסת סעיף השוחד בתיק 4000, כדי להיחלץ מהמשפט נתניהו לא צריך פסקת התגברות או שינוי בשיטת בחירת השופטים. די לו בפיצול תפקיד היועמ"ש, שמקובל גם על שר המשפטים היוצא גדעון סער ואחרים, ובמינוי תובע מטעמו שימשוך את התיק לבחינה מחודשת ולשיפוצים. זו פעולה עוקפת עימות עם בג"ץ, ורחוקה שנות אור מכל מיני חוקים צרפתיים. עם שלל המבוכות לתביעה שנחשפות בבית המשפט, הרעיון מתחיל להישמע מופרך פחות.
איש לא יודה בכך, אבל ייתכן שדווקא מעמדו כמי שמגן על המערכת מיוזמותיהם מרחיקות הלכת של לוין וסמוטריץ' יסייע לו משפטית במו"מ הווירטואלי שכבר מתנהל בעניין הסדר הטיעון שלו. רוני אלשיך הניף השבוע דגל לבן באולפן חדשות 12, כשקרא לתביעה להגיע להסדר טיעון בתיקים שהמשטרה בראשותו המליצה להעמיד בהם את נתניהו לדין. הפעם תנאי הפתיחה של נתניהו טובים בהרבה. פוליטית הוא שוב בלשכת ראש הממשלה, ומשפטית מצבו רק השתפר מאז החורף שעבר, כשכמעט חתם על הסדר טיעון.
"אהרן ברק מדבר מגרונו" של נתניהו, אמר לי בתסכול בכיר ביהדות התורה אחרי עוד שיחת מו"מ על פסקת ההתגברות. לא במקרה הוא נקב בשמו של נשיא העליון לשעבר, שהיה המתווך והתומך בהסדר הטיעון, בנימוק שנתניהו הוא ״מגדולי המגינים על מערכת המשפט״. סביר להניח שיתמוך שוב במהלך דומה שיפטור את נתניהו מהמשפט באופן כזה או אחר, בתמורה לא רשמית של שמירת הסדר המשפטי הקיים. גם בחוגים שהתנגדו להסדר הטיעון ההוא נשמעים כעת קולות חרטה.
סימן מעניין נוסף לכך שנתניהו משאיר לעצמו מרחב תמרון בשאלה המשפטית הוא הבחירה לחוקק את חוק יסוד ערך לימוד תורה כפתרון משפטי לגיוס במקום פסקת ההתגברות. עו"ד וינרוט ז"ל הציע בזמנו את המסלול המפותל הזה כדי לפתור מול בג"ץ את ההתנגשות עם עקרון השוויון, בעידן שפסקת ההתגברות לא הייתה רלוונטית בו. אבל אם הקואליציה הנכנסת מצהירה ממילא שפניה לשם, מדוע לא ללכת בדרך המלך?
גם חוק דרעי מעיד על ניסיון לדחות את החיכוך מול מערכת המשפט. לפני הבחירות הבטיח יו"ר ש"ס לבטל את עילת הסבירות, אבל התיקון שבחר מינורי הרבה יותר. הוא דורש תוספת של מילה אחת לחוק יסוד הממשלה: "בפועל", כדי להבהיר שמאסר על תנאי לא פוסל אותו מכהונה. דרעי מקווה שהאיום לבטל את עילת הסבירות ישכנע את השופטים לא להתערב ולהימנע ממלחמה כוללת, ועדיין הוא לא רגוע. הוא חושש שבג״ץ עלול להתערב ולקבוע, בשם עילת הסבירות, שגם אם חוקי שימונה לשר, אין זה סביר. אל תכריחו אותי ללכת לשם, הוא רומז לשופטי בג"ץ בהדלפות לתקשורת. כל ציטוט בשמו בנושא הזה הוא חלק ממערכה מחושבת מול נשיאת העליון חיות, בהיעדר שליחים חשאיים. גם ההדלפה שאם לא ימונה לשר הוא ימונה לראש הממשלה החלופי מעבירה את אותו מסר: כל הגבלה על השבעת דרעי לשר תעלה למערכת במלחמה.
יוזמה נוספת בש"ס מכוונת לכך שאם דרעי לא יוכל להיכנס, גם חברי הכנסת האחרים במפלגתו לא יושבעו אלא ימתינו לפתרון המשפטי עבורו. גם זה איום: כינון ממשלה עם בן־גביר וסמוטריץ', ללא גורם ממתן. ועדיין, ההכרעה אם להתערב תגיע בסוף לפתחם של שופטי בג"ץ. אולי להם דווקא יהיה נוח לקבוע תנאי מגרש מוצלחים יותר בדעת הקהל: לא מערכה על חוקים עקרוניים, אלא על טלאי אישי שלא מלהיב גם את תומכי הקואליציה. במקרה כזה נתניהו יצטרך להחליט לאן פניו מוקדם בהרבה מכפי שתכנן.
