בדו"ח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה נכתב כך: "שר הבריאות ח"כ יעקב ליצמן ובכירי משרדו נפגשו פעמיים עם נציגי חברות טבק, אך בניגוד להוראות שנקבעו באמנה לא הביא השר עובדה זו לידיעת הציבור. יש ליידע את הציבור על פגישות של מקבלי ההחלטות עם נציגי חברות הטבק, מאחר שחשיפה לציבור של פגישות אלה יש בכוחה לבלום הפעלת לחץ של חברות הטבק על מקבלי ההחלטות, ולמנוע קבלת החלטות שאינן עולות בקנה אחד עם הצורך בשמירה על בריאות הציבור. כמו כן, הסתרת הפגישות עם חברות הטבק נוגדת את הצורך החיוני בשקיפות".
המבקר המשיך וקבע שמשרד הבריאות צריך להילחם בנחישות בתופעת העישון "בכל חזית אפשרית, לרבות באמצעות קידום חקיקה מתאימה. לרשות שר הבריאות ומשרדו עמדה החלטת ממשלה שבה נקבעה תוכנית לאומית בעניין זה. ואולם ממצאי הביקורת מלמדים שאף ששר הבריאות עצמו סבור שיש לנקוט צעדים לצמצום תופעת העישון, הוא עצמו מקל בעניין הפרסום והשיווק של מוצרי הטבק".
לא הייתי רוצה לחשוב שלפגישות שעורך סגן שר הבריאות במדינת ישראל עם גופים הפוגעים בבריאותנו יש מניעים נסתרים, אבל משהו בסיפור נראה לא טוב.
באותו אופן, גם פרשת המדרסים נראתה לא טוב. בשנת 2016 נכתב בעיתונות הכלכלית שקופת חולים מאוחדת יצאה בפיילוט ופרסמה מספר מצומצם של ספקים המורשים לספק מדרסים. בבית־שמש יכלו לקוחות הקופה לבחור בין שני ספקים. אחד מהם הוא יחיאל ליצמן, הבן של יעקב ליצמן. הספקים נבחרו בלי הסבר ובלי קריטריונים והדיחו מהרשימה ספקים אחרים.
בלי הסבר ובלי קריטריונים, בדיוק כמו שבפברואר השנה הגיע האדמו"ר מגור להתאשפז בבית החולים הדסה, ובהוראת ליצמן פונו למענו שלושה חדרים, וחולים שהיו מאושפזים בחדרים אלו פונו למסדרון.
לליצמן יש תדמית טובה, הוא נחשב לשר מוערך וזכה לא אחת במקום הראשון בדירוג שהציבור מעניק לשרים (ולסגני שרים במקרה שלו). אבל אולי העיסוק שלו בתפירת הטבות פוגם בתפקודו? כי לפי מה שמתרחש לאחרונה במערכת הבריאות, נראה שהמערכת בנסיגה.
השבוע פצחו בשביתה יותר מ־5,000 עובדי מקצועות הבריאות בבתי החולים ובקהילה, בעקבות מחסור חמור בתקנים להעסקת עובדים במקצועות הנלווים לרפואה (פארא־רפואיים). לטענתם, המחסור בתקנים מביא לעומס עבודה חריג וליצירת צורות העסקה פוגעניות, תוך פגיעה חמורה בעובדים ובאיכות השירות לציבור. בין העובדים השובתים: פיזיותרפיסטים, תזונאים, קלינאי תקשורת, מרפאים בעיסוק, שיננים, יועצים גנטיים ומטפלים ביצירה ובאומנות.
העיתונאית לינוי בר־גפן, שבן זוגה נזקק באופן קבוע לטיפולים נלווי־רפואה, כתבה בפייסבוק שאת הטיפולים של השבוע הם רכשו באופן פרטי, מה שמייקר להם את ההוצאה השבועית באלף שקלים. הנתונים קשים. לוקח חודשים ארוכים ואפילו שנים להגיע לתור, אלא אם כן משלמים בפרטי.
החשש הוא שמצוקת המטפלים הפארא־רפואיים תסיט עובדים מהרפואה הציבורית אל הרפואה הפרטית וכך גם יקטן מספר המטפלים בקופות ובהתאמה יצטמצמו עוד יותר האפשרויות לתורים. בד בבד יימשך כאן התהליך המטורף המחלק את העם לקאסטות, ויהיו מי שמשיגים תור מהר כי הם יכולים לשלם, ומי שרק ימשיכו לחלום על תור ויראו אותו מתפוגג בעשן.
