בית"ר ירושלים זאת האהבה הראשונה שלנו, מעבר לדאחקות ("אישה מחליפים קבוצת כדורגל לא" חה חה חה), האהדה לקבוצה היא חלק מהזהות היומיומית שלנו. אוהדים קמים בבוקר עם בית"ר, עובדים במשרד עם בית"ר, אוכלים ארוחת ערב עם בית"ר והולכים לישון עם בית"ר. מעגלי החברים הקרובים ביותר, אלו ששותפים לדמעות ולאושר לאכזבות ולניצחונות, מגיעים מהיציע המזרחי או המערבי בטדי. בכלל, המקום היחיד שבו דמעות ובכי הוא ביטוי לגבריות, מתרחש באצטדיוני הכדורגל.
ופתאום, מגיע שלב שבו אוהד מבין שהסוף קרוב מאוד, והפעם – בשונה מפעמים אחרות בהיסטוריה – הסוף הזה הוא סופי. יכול להיות שממחר בבוקר הקבוצה של המדינה, זו שעד לפני תקופה לא ארוכה התהדרה באוהדים מראש ממשלה ונשיא המדינה, דרך שופטים ופוליטיקאים ועד לאנשי תקשורת ובידור, תחדל מלפעום. יכול להיות שממחר השיר "אני אוהב אותך בית"ר" יהפוך לנוסטלגיה עמומה, זכר לימים שבהם הצהוב-שחור שלט בירושלים ובמדינה כולה.
ויתכן בכלל שימצא פתרון. אולי איש עסקים X ירכוש את המועדון בזמן שאיש עסקים Y ייתן הלוואה תמורת שטח נדל"ני וגובה חובות עלום כלשהו ייתן ערבות למשטרה שבכלל לא מאשרת את מכירת המועדון. ויאללה בית"ר. אבל האם זה חוקי?! האם זה מה שיגרום לשגשוג המועדון? זה משהו שאנחנו האוהדים רוצים?! ככל הנראה לא. למישהו אכפת? לא.
וזהו חוסר האונים הנורא. האירוע העצום הזה, שמכיל אלפי פרטים ואירועי משנה מתגלגלים, עובר מיד ליד בין אנשים עם אינטרסים שונים, מבלי שלאף אחד ממאות אלפי האוהדים, שהם הסיבה להכל, בעצם, יש אפילו זכות הדיבור.
אז רגע, בואו נעשה שניה סדר בדברים:
לפני שנים רבות, רכש את בית"ר איש עסקים אלמוני יחסית, נקרא לו לצורך הסיפור – משה.
בתחילה, ירח הדבש התנהל סביר מינוס פלוס. עד שבשלב מסוים משה שלנו החליט לפתוח את היחסים ולהוסיף קצת פלפל אקזוטי – שייח׳ מדובאי. אבל אז התברר שהשייח׳ לא שייח׳ ומשה לא חוגג. הדברים התפוצצו, אבא ואמא רבים על הילדים. זה אומר כולה שלי וזה אומר "לא רוצים אותך יותר לך הביתה י'שוטר".
הפיצוץ התעצם עם חקירות משטרתיות, האשמות חמורות וכתבות לא מחמיאות בערוצי החדשות. הבית נקלע למשבר כלכלי חמור. הכסף הפסיק לזרום והמועדון נמצא על סף פשיטת רגל.
מכאן המועדון נכנס לרכבת הרים מטורפת עם עליות וירידות בו שמות נזרקים לאוויר, רעיונות משונים עולים ויורדים באותה נשימה, ופושים אינסופיים מאתרי הספורט הרבים נשלחים לסמארטפוניהם של האוהדים האומללים. איכשהו המערבולת הזו הוציאה בסופו של דבר סושי ג׳אפניקה כספונסר לצד סמל המנורה, וגם זה תלוי בהחלטת המשטרה. זה נשמע מוזר, קצת הזוי, אבל תאמינו לי.
ואם נרצה לצאת מהמיקרו ולראות את התמונה הרחבה יותר, נהיה מוכרחים בעצם לשאול את עצמנו ואת קברניטי הכדורגל שאלה מהותית הרבה יותר: למי שייך המועדון הזה? האם למאות אלפי אוהדיו או לזה שעומד בראש המערכת, שברצונו יבנה וברצונו יחריב? זה שהגיע רק לפני ארבע שנים מהדרום הרחוק או לאלו שעוד קיללו ביציע העץ בימק"א?
למעשה, המאבק הזה בין האוהדים לבעלי הקבוצות מוצא את עצמו מתפרץ ברגעים הקשים ביותר. בתהומות החשוכים של אהדת ספורט. כי כשהכל נחמד והקבוצה מנצחת 4-0 בדרך לשלב הבתים של ליגת האלופות, לאף אחד לא אכפת. אבל כשהקבוצה סנטימטרים מאבדון פתאום השאלות האלה מקבלות משנה תוקף. האם זכותם של האוהדים לקבל את הקבוצה לידיהם, או לכל הפחות להיות גורם מכריע בשאלה למי תלך הקבוצה בעיתות משבר? או שמהרגע שבו איש עסקים עשיר רכש את מניות הקבוצה היא שלו וזהו?
בגרמניה, קבוצת כדורגל מחויבת על פי חוק להיות 51% בבעלות אוהדים. אנשי עסקים וספונסרים מוזמנים בהחלט להנות מ-49% הנותרים. לא יודע אם זו השיטה שתעבוד פה בארץ, אם זה מה שנכון לכדורגל הישראלי, אבל לא ייתכן שקבוצת כדורגל תעבור מיד ליד ללא התייחסות לאוהדים עצמם. אלו שמניעים את הגלגל העצום והחורק הזה שנקרא כדורגל ישראלי. מישהו צריך לחשוב על זה לטווח הרחוק. אחרת, אחת לשנתיים שלוש, קבוצת כדורגל תמצא את עצמה במצב של בית"ר ירושלים. זה לא מצב נעים, אומר לכם מידיעה.
אז מה בעצם קורה בבית"ר ירושלים?
אחרי סאגה ארוכה, ולאחר שכבר נחתמה עסקה להעברת המועדון מהבעלים הנוכחי (והחשוד בפלילים) משה חוגג, לידי מי שהיה עד לאחרונה בעלי קבוצת הכדורגל בני יהודה, הבוקר (ה') הגיעו משטרת ישראל ועו"ד יצחק יונגר, הנאמן שמינה בית המשפט לקבוצה, לפשרה בנוגע להגבלות שהציבה המשטרה לעסקה – ובית המשפט אישר את הפשרה.
על פי המתווה שיזם עו"ד יונגר – אברמוב, הרוכש, יעביר 5 מיליון ש"ח ליחידת החילוט של המשטרה ברגע שתועבר אליו הבעלות על בית"ר, ועוד סכום של 5.25 מיליון ש"ח אשר יועבר ב-24 תשלומים שווים החל מספטמבר 2023. הבטוחות כנגד יהיו תשלומי זכויות השידור של הקבוצה (6.7 מיליון שקלים) וזכויות הקניין על השם של בית"ר. כל אלה אמורים לאפשר את העברת הקבוצה לידיו של אברמוב באופן סופי, ולאפשר לקבוצה לפתוח את העונה (אחרי שכבר קיבלה כמה ארכות כדי להסדיר את ענייניה).
