לא פחות מתשע דקות הוקדשו אתמול (מוצ"ש) בסיום התוכנית "פגוש את העיתונות" לפרידה מהמגישה בתשע השנים האחרונות, רינה מצליח, בנוסף לאזכורים לאורך התוכנית: מהמאבטח שחיכה לה עם פרחים בכניסה וזכה לאזכורים בתוכנית עצמה, דרך כל מרואיין שהזכיר את מעלותיה של המראיינת וכלה, כאמור, בתשע דקות שכללו דברי חנופה מרוכזים מצד כל המרואיינים, קליפ מושקע מתוכניות העבר וכמובן גולת הכותרת – מונולוג מרגש עם המילה "אני" בכל משפט ראשון.
מותר ואף ראוי להיפרד ממגישה ותיקה בתוכנית מרכזית שמסיימת תקופה ארוכה, אבל בתקשורת הטלוויזיונית שוכחים לפעמים, שלא לומר בדרך כלל, שלא הם הסיפור, אלא הם אלו שמגישים את הסיפור לנו, הצופים. העיסוק האובר-מוגזם באנשי התקשורת, האייטמים הבלתי נגמרים על מי יחליף את המגיש ההוא ומה אמרה המגישה ההיא, והמלל הבלתי נגמר על אלו שאמורים בסך הכול לתווך את החדשות, ולא להפוך את עצמם לחדשות – הפכו כבר מזמן לבלתי נסבלים. לעיתים אמש נדמה היה שרינה מצליח הפכה לרי צ'ון-הי, המגישה המיתולוגית בטלוויזיה הממלכתית של צפון קוריאה, שהפופולריות שלה הפכה מזמן לשם דבר בעולם התקשורת העולמי.
נכון, זו רעה חולה שנוגעת לכל חלקי התקשורת, גם הכתובה וגם המודפסת. כולנו צריכים לעשות חשבון נפש ולצמצם את העיסוק שלנו בעצמנו על חשבון העיסוק בעבודה שלנו – הבאת חדשות, סיפורים ועניין. אבל בעולם שבו המדיום הוא המסר, אין פרסום רע ועוד שלל קלישאות מן הסוג הזה, בעולם שבו כל מגיש בפריים-טיים הטלוויזיוני הוא סלב בפני עצמו, נראה שליושבי הפאנלים קל מאוד לשכוח שהסיפור נמצא בשטח ולא באולפן.
