אני מתחיל להפנים שאם הדברים ימשיכו להתפתח בכיוון שהם מתפתחים, לא בלתי נמנע שאמצא את עצמי מצטרף בעתיד לארגון "בצלם"; אולי לא בדיוק במתכונתו הנוכחית, אבל בהחלט אצטרף לארגון שיעסוק בשמירת זכויות האדם של האוכלוסייה הערבית המתגוררת בשטחי יהודה והשומרון.
יכול להיות שלמרות כל האירועים הדרמטיים שכבר ראינו החודש – גנבת סודות הגרעין האיראני, תקיפת צה"ל בסוריה, ביטול הסכם הגרעין עם איראן, חנוכת שגרירות ארה"ב בירושלים (והניצחון באירוויזיון) – העיקר עדיין לפנינו. כי אם אבו־מאזן עומד "ללכת" בקרוב, נראה לי אפשרי שכל המבנה הגיאו־פוליטי שנבנה כאן על בסיס הסכמי אוסלו "ילך" יחד איתו. אפשר לצייר הרבה תסריטים בתשובה לשאלה כיצד בדיוק זה עומד לקרות, אבל כל בר דעת מבין שזה אפשרי ביותר.
ברור לגמרי שלא רק ממשלת ישראל אלא גם ובעיקר הממסד הביטחוני יעשו הכול כדי לשמור על כנו את המבנה המדיני הקיים, כפי שעשו עד עכשיו. כל אפשרות של נטילת יוזמה לשינוי המצב מיסודו מפחידה אותם עד מוות. אבל למציאות יש היגיון משלה והיא כנראה לא תניח להם להמשיך להתכחש למציאות עוד זמן רב.
כל מי שעיניו בראשו מבין שהתהליך ההיסטורי מתפתח לקראת החלת הריבונות שלנו על כל השטח בין הים והירדן; שלא תהיינה בארץ הזאת שתי מדינות. כמו כן, כל בר דעת חייב להבין שלא נוכל לתת אזרחות מלאה וזכות בחירה לכנסת לתושבים הערבים המתגוררים בשטחים הללו. בנושא הזה השמאל צדק; לא חזרנו לארצנו אחרי אלפיים שנות גלות כדי להקים כאן מדינה דו־לאומית, או מדינת כל אזרחיה. לא זהו החזון. התושבים הערבים יצטרכו להסתפק – תחת מטריית הריבונות הישראלית – במעמד פוליטי דומה לזה שיש לתושבי מזרח ירושלים הערבים. והאמת, מצידם אין להם צורך ביותר מזה.
במצב שייווצר, שמירת זכויות האדם שלהם ומתן יחס של כבוד אנושי יהיו אתגר אמיתי. יהיה זה תפקידנו לשמור על האפשרות שלהם לחיות ולהתפרנס בכבוד, לבנות את בתיהם ולחנך את ילדיהם בדרכם ובשפתם, כאינדיווידואלים. כמובן, כל זאת בהנחה ובתנאי מפורש ומוקפד ללא פשרות, שהם ישתחררו מכל היומרות הלאומיות שלהם, ישלימו עם הריבונות שלנו על הארץ הזאת, וישתחררו מנטיותיהם הרצחניות והטרוריסטיות.
זה תלוי בעיקר בנו, כי באמת מעולם לא הייתה לנו בעיה עם הערבים אלא רק עם עצמנו. ברגע שנחזור לעצמנו, כשנהיה שוב לאנשים, כשנכריע – הם יקבלו את הדין. רוב רובם ישלימו עם המצב. אפילו ברצון. ואת מי שלא יוכלו להשלים – נצטרך להרחיק. כפי שאנחנו ממילא צריכים לעשות גם היום.
או אז נצטרך להוכיח לעצמנו שאנחנו מסוגלים להתנהג עמם כראוי. לשמור על זכויות האדם שלהם גם בלי שתהיינה להם זכויות פוליטיות. זהו אתגר לא פשוט.
מעולם לא שנאתי ערבים באשר הם. למרות כל ההיסטוריה הבעייתית המשותפת שלנו, מעולם לא נזקקתי לשנאת ערבים כדי למלא בתוכן את הלאומיות הישראלית שלי. נר לרגליי דברי הרב קוק: "אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם, הוא סימן שלא נטהרה הנשמה מזוהמתה" (אורות, קמ"ט).
במצב שייווצר לא רק שיהיה מקום של כבוד לנטייה ההומניסטית של השמאל הישראלי; היא תהיה חיונית. אני לא מדבר על השמאל הקיצוני, שלבטח ימשיך להתכחש למציאות ולנופף ב"אפרטהייד". אני מדבר על השמאל ההגון, שכבוד האדם חשוב לו באמת. על בסיס זה נוכל למצוא כר נרחב לשיתוף פעולה איתם.
את הכבוד האנושי ושמירת זכויות האדם הראויות לכל אדם באשר הוא, כולל לשכננו הערבי אפילו הוא יושב בארצנו (בתנאי שהוא מקבל את ריבונותנו עליה ואיננו מורד בה), אין אנו חייבים לערבי. אנו חייבים זאת קודם כול לעצמנו. אנו חייבים זאת לריבונו של עולם.
