אני משתדל להתייחס לזה בשעשוע, בסיפוק ובשמינית שבשמינית של גאווה. אבל לא פעם מחציפים ועולים אל פני השטח הנפשי גם קצת מיאוס ותסכול. שיר קטן וכמעט־מקרי שלי, מִכְתָּם יותר משיר, הגשים את חלומו של כל שיר רציני ונעשה קאנוני, שלא לומר כוכב־רשת. שיר זניח מבחינה אמנותית, אבל מתברר שבעיני רבים חשוב מבחינה מהותית, הוא פתאום כרטיס הביקור שלי. כמעט שגם הוא, כאלפים אחרים שפרסמתי בטורי במקור ראשון, היה לעוד שיר נשכח – ולפתע היה להמנון ולקלישה ולתבנית למילוי מוצלח יותר או פחות בתוכן אקטואלי מזדמן. זו תפילתם של שירים ואֵימָתם: יום אחד נהפוך למם.
מי ידע שהשיר הזה יתפוס? אני לא. ובשנה שבה פורסם הוא לא תפס בכלל. אפס תגובות. זה די שכיח. אנשים קוראים בשבת ושוכחים. גם לו התאכזבתי מהיעדר תגובות נלהבות, זה היה כנראה בגלל השירים האחרים בטור. הנה למשל בית מהשיר השני, על הישראלים. "שֵׁם, בִּגְלַל הָאַנְטִי. / חַם, כִּי הָאַקְלִים. / יֶפֶת טְרַנְסְאַטְלַנְטִי / מְשַׁבֵּץ אַנְגְלִית". זה יותר בסגנון שלי.
עברה שנה. עוד אלפי שורות־שיר הצטברו בטור השבועי. גם אני כמעט שכחתי את הארבע ההן. ולפתע עמית סגל העלה אצלו תצלום של השיר מהעיתון. גם חנוך דאום. השיתופים משם והלאה – בהתאם. עד לטוויטר של נתניהו, ולנאומים של אנשי ציבור גם מן השמאל הציוני, וללחן של עובדיה חממה, ול־25 תרגומים ספונטניים לחמש שפות (יש לי אוסף; אפשר לקרוא אצלי בבלוג), ולדיוני פייסבוק שאפשר להבין מהם שכל תפיסת עולמי מתמצית בשיר קטן ובספירת הרוגים. ובעיקר לכל אותם שימושי־משנה בַּתבנית, שלפעמים טורחים לחרוז את כל השורות ולפעמים אפילו זה לא. הזדמנות לומר לאנשים שדואגים לתייג אותי כשהם נתקלים בכאלה (כמעט שאין יום בלי): כוונתכם רצויה, מעשיכם נסלחים.
הטור המלא של צור ארליך יתפרסם מחר (ו') במוסף "בחזרה למקור" לרגל 25 שנה למקור ראשון
