התחקיר של אורן אהרוני בכאן 11 על "עדויות מהאולפנות" הוא טוב כי הוא מחייב את החברה הציונית דתית לשים לב לשיח החסר בנושא היחס לנפגעות. אני מודה עד מאוד ליעל אריאל, ולנשים שהתקבצו סביבה להשמיע את עדותן. הפנים הגלויות מעוררות תחושה של אמפתיה כלפי הנפגעת וזהו צעד נכון וחשוב מאוד.
נושאים רבים עלו בערבוביה בתחקיר ויצרו ערפול המקשה לברר מהם הנושאים המחייבים את התייחסותנו. בנוסף, הטענה כלפי התקשורת כי העלתה את הנושא על מנת להשחיר את הציבור הדתי מפריעה גם היא באיתור הדברים הדחופים שעלינו לתקן בבית פנימה.
בעיניי ישנן ארבע בעיות שצריך לשים לב אליהן. אני מונה אותם כאן בקריאה לציבור להיות שותף, כל אחד על פי כוחו, בתיקון החברתי הנחוץ לנו:
- תמיכה לנפגעות מעודדת ריפוי והחלמה, השתקה והסתרה מעמיקות את הפגיעה.
תמיכה איננה מותרות, היא בנפשנו. תמיכה איננה מתרחשת כשהקהילה לא בשלה לשמוע או כל עוד האנשים סביבך מתביישים לדבר, להישיר מבט ולשאול. נפגעים ונפגעות מרגישים מבטים מהססים, הליכה עקיפה והתחמקויות. גם אם לא מוטחת ביקורת ישירה בנפגע על שפתח את סיפורו בציבור, ההתחמקויות הללו כואבות מאוד. ולמה? כי המאבק בתחושות הבושה והנטישה הם לב ליבה של ההתמודדות עם החלמה מפגיעה מינית. מבוכה וחוסר אמון בעצמי מושרשים כל כך עמוק ומבפנים בעיקר אצל נפגעים מילדות. כדי להחלים הנפגעים זקוקים לכל גרם של תמיכה, ובעיקר מהציבור שלהם, שיעזור להם להחזיר את האמון בעצמם. לדעת שלא היה במעשיהם דופי, ובעיקר שלהם אין במה להתבייש. החברה שלנו עוד כל כך רחוקה משם. אנחנו רק בתחילת הדרך..
- למורים אין כללים ברורים בנושא גבולות בקרבה בין אישית.
לא מלמדים בתוכניות להכשרת מורים אתיקה של המקצוע. כלומר לא מלמדים כללים והנחיות כיצד להתנהג כשאתה גבר בכיתת ילדות או כשאת אישה בכיתת נערים. איפה נכון לקיים שיחות נפש, ובאילו שעות לא מתאים להתכתב בוואצאפ. מהם הגבולות הראויים למגע גופני כגון חיבוק/ליטוף בין מורים לתלמידים ומורות לתלמידות, מה מתאים ביסודי ומה מתאים בתיכון. ואיך נכון שיתבצע ביקור של תלמידים בבית המשפחה של המורים שלהם (אם בכלל).
אין אתיקה ברורה וחד משמעית שמוכרת לכולם, אך צריך לכתוב אותה וללמדה במכללות להוראה. כללי האתיקה הללו יתפרסמו בחדרי המורים לתלמידים ולהורים, ואפשר יהיה לרענן את הכללים בהשתלמויות מורים. פעולה כזאת נחוצה כדי למנוע גלישה לתחום האפור. היא לא תעזור לנו כנגד המנוולים הסאדיסטיים והפדופילים אבל היא יכולה למנוע הרבה טעויות שגורמות נזק רב.
אני מכירה היטב את הכוח שהמעמד שלי מעניק לי מול תלמידותיי, ויש לי סייגים מובהקים שאימצתי עם השנים ואני שומרת עליהם בקפדנות. אין לזה שום קשר למין. וגם לא למגדר. זה קשור לסמכות ולשימוש נכון וזהיר בכוח שבידי בעל השליטה בתוך מוסדות החינוך. הרשת הוצפה השבוע בעדויות של מורים שאלתרו לעצמם אתיקה כזאת. הגיעה העת למסד את זה. נתקבץ יחדיו כל ראשי וראשות החמ"ד, הרשתות ומוסדות החינוך של הציונות הדתית ונכתוב את האתיקה החסרה הזאת.
- אין מנגנונים יעילים ומהירים להרחקת אדם לא ראוי מהמערכת.
אומנם יש את המשטרה והפרקליטות כמובן, אבל הפער בין ה"לא ראוי" לבין היכולת להגיש כתב אישום הוא גדול, ואי אפשר לצפות שהמשטרה תסדר את זה עבורנו. נאמנת פגיעות מיניות שמוצבת בתוך מוסד או רשת היא דמות הקצה הזמינה לתלמידים, אבל צריך מנגנון ביצוע יעיל המקושר אליה. מוקד אזורי או ארצי אליו יגיעו התלונות ולו יהיו סמכויות וכלים אפקטיביים לנקוט פעולות התרעה ולעיתים גם הרחקה לאנשים שסרחו. פורום תקנה לא יכול לבצע את זה, צריך לקשר אותו עם גוף ביצוע שמוקם בתוך משרד החינוך ושמסוגל לסנכרן בין בתי הספר השונים. גוף שיקבל לידיו סמכויות ויהיה מגובה מרשויות החוק והשלטון.
- המציאות בה גברים מובילים מוסדות חינוך של נשים מחייבת דיון עומק.
דברים שהיו סבירים לפני עשרות שנים ממשיכים אצלנו מכוח השמרנות והאינרציה. יש להיכנס לדיון עומק לגבי תופעה זו ולבדוק מה אנחנו מרוויחים ומה אנחנו מפסידים מחינוך נשים דתיות בידי גברים דתיים. ולא בגלל החשש מהפגיעה המינית האפשרית, אלא במבט רחב יותר – איך אנו רוצים לכוון היום את עבודת ה' של נשים? מה בידינו לעשות למען עצמנו? מה חשיבותה של דמות הרב הנערץ ואילו תחליפים ניתן להעמיד לה?
וכן, גם לשאול באומץ האם יש עוד מקום במוסדות החינוך שלנו לדמויות גבריות המרכזות בידן סמכות וכוח במרחב שרובו ככולו הוא נשות צוות ותלמידות. במקביל יש להקים במוסדות להשכלה תורנית הגבוהה של נשים – מסלולי הכשרה לרבנות בתי ספר ולניהול מוסדות חינוך. כאשר השוק יהיה מוצף במועמדות מעולות לתפקידים אלו, ישתנה גם הביקוש אליהן. זאת גם הזדמנות לעורר דיון על העדרן המוחלט של מלמדות תורה במוסדות החינוך של הנערים שלנו והאם הגיע העת לשלב גם מורה למקצועות קודש בישיבות תיכוניות.
