אחרי שסיימתי ללמוד בעצמי עבדתי שנים ארוכות במערכות חינוך. חינוך מיוחד, חינוך רגיל, חינוך בלתי פורמלי, וכך יצא שדי עברתי ממערכת החינוך כתלמידה למערכת החינוך כעובדת. מעבר ישיר עם הפוגה קצרה. אני זוכרת שכשיצאתי ממערכת החינוך לעבודה בתחום אחר לגמרי פתאום "נפלו עלי החגים". יום בהיר אחד נהיה ערב ואת מבינה שכנראה הערב מתחיל חנוכה! בלי שמישהו יצר איתך חנוכיות מחימר כבר שבוע. פתאום הבנתי כמה במערכת החינוך יש הכנה לחגים, ימים טובים, צומות, זמנים משמעותיים בלוח השנה היהודי והישראלי.
כשאת בתוך המסגרת, לא משנה אם כתלמידה או מורה, הימים האלה לא באים משום מקום. יש חזרות למסיבות חנוכה ויש דקלומים לפסח ויש הכנה ארוכה ומשמעותית לראש השנה וחגי תשרי. בן אדם שלא במערכת הזאת, לדוגמה בנקאי או גרפיקאי, יכול לקום בוקר אחד ולומר: "היי, היום בלילה זה יום כיפור! רגע! מה זה אומר? מה יש לי או אין לי בבית ובנפש בשביל האירוע הזה?".
כשלא הייתי יותר במערכת, פתאום הייתי צריכה להחזיק לבד זהות יהודית שלמה שנשענת על אירועים וחגים והכנה, הייתי צריכה לזכור לבד איזו פרשה קוראים השבת והלכתי ללוח השנה לברר. דרך זה הבנתי גם כמה בתי ספר אחראיים גם על הזהות הזאת, ככה או ככה, זה בלו"ז. בתי הספר אחראיים לא רק על לימודי מתמטיקה אנגלית ואפילו תנ"ך אלא על הזהות היהודית הכללית הזורמת לילדי ישראל בדם. זה כל כך בדם עד שלתשעה באב יש ריח של החופש הגדול ולילקוט החדש ריח של ראש השנה, אפילו שהם לא באמת קשורים.
ריח האקונומיקה של סיום השנה הזאת כבר באוויר. השביתות בבקרים והאס"ק הכללי מקרבים את החופש הגדול אלינו בצעדי ענק מהר יותר מתמיד. למרות החופש הקרב ואולי דווקא בגללו, אני רוצה לדבר רגע על שנה הבאה. יש מסלולים שהם דרך ברורה וארוכה. מי שבכיתה ג' יודע מה הוא עושה בעזרת ה' בשנה הבאה, גם מי שנגר או עורכת דין ולא מתכוננים לפרוש יודעים מה איתם. בכלל, בשבילם ראשי התיבות החמודים – שנה"ל, הם חסרי משמעות. דין הראשון לספטמבר כדין העשרים לינואר (אלא אם כן הם הורים ותהיה שביתה בבתי הספר בראשון לספטמבר), אבל יש הרבה אנשים, צעירים וגם לא, שעבורם שנה הבאה היא תעלומה.
זה מלחיץ ומפחיד ואתה מסתכל בקנאה על כל מי שברור לו מה הוא עושה בשנה הבאה. מבחינתך משתרע שם אינסוף לא ידוע שאתה צריך לייצר בו עשייה או אולי לימודים? או אולי משהו אחר? אז יש אטרף כזה להירשם לתכניות עכשיו, לקבוע עוגנים לשנה"ל הבאה. להגיד לעצמך: אני לא שט אל האינסוף המתבטל, אני רשום ללימודי קורס קליעת צמות, מלאכות קדומות, או משפטים. אולי אני אלמד משפטים? הכי לא מתאים לי, אבל אני לא רוצה להישאר באוויר וכשכולם ירימו את התיק החדש ויגיעו לשערי בניין לימודים או עבודה גם אני אהיה שם, בין קהל העושים, לומדים, רצים למשהו משמעותי. זה לא קל לעמוד מול הכלום ולהתחיל לייצר את עצמך.
הצד השני של זה הוא החופש. כשאומרים חופש רובנו פולטים אנחת רווחה, מנוחה ממירוץ היומיום, זמן לעצמי. יש אנשים שעבורם או תקופות בהן החופש הוא הדבר האחרון שהם רוצים. להפך, חופש ממה? מהחופש שגם ככה הייתי בו? להיפך, תנו לי עשיה או למידה או משהו שדרכו אני ארגיש מתקדם, חי וחיוני. זוכרים את השאלה הזו מהקורונה: עובד חיוני? כל אדם רוצה תחושה שהוא חיוני, שיש משמעותי אישית ואולי ציבורית לעשייה שלו.
כמה אני שמחה לקראת החופש. הוא הסמן שלי לכמה שמחתי בעשייה שלי השנה וסוף החופש הוא הסמן לכמה אני שמחה להיכנס לשנה הבאה. עלינו לטובה.
