לא רק המנגינה, גם המילים במחזמר של גדעון סער שינו כיוון. נכון, בריאיון לחדשות 12 השבוע ניסה שר המשפטים להדגיש שגם אם אינו מצהיר חד־משמעית שלא ישב תחת נתניהו אין בכך הוכחה שיסכים להיות חבר בממשלתו. להפך, אמר, הוא "לא רואה סיבה לתת פרס לאופוזיציה" על הצבעתה נגד תקנות יו"ש ונגד האידיאולוגיה המוצהרת שלה. ובכל זאת, סער לא הוסיף "הנה אני אומר: לא אשב תחת נתניהו". במקום זה סיכם: "אני לא עד כדי כך תמים".
אכן, סער לא תמים כלל. הוא אפילו חכם למדי. למעשה, הוא היה תקוות הימין ביום שאחרי נתניהו אילו מנהיג הליכוד היה טורח להקים לעצמו יורשים במקום אויבים. סער ימני, מסורתי, שמרן ועקבי יותר מרבים בליכוד. אבל סער עסוק מדי. כמו נער מתבגר שמנסה להפגין עצמאות בכל מחיר, הוא עסוק בבידול מנתניהו במקום בשרטוט דיוקן עצמי משלו.
סער ניחן בכל מה שהימין האידיאולוגי זקוק לו, כמעט. הוא נטוע בתפיסת הימין בכלל ובתפיסת ההתנחלות בפרט, ולא רק בגלל ההצבעה ההיסטורית נגד ההתנתקות. המהפכה המשפטית שסער מאמין בה ויחסו לטרור ולהתיישבות מותאמים ללב הימין האידיאולוגי יותר מהשקפתם של שאר נסיכי הליכוד, ואפילו של המלך עצמו. אלא שבמשך כל מערכת הבחירות האחרונות ובכל התבטאויותיו הקדיש סער הרבה יותר מדי נפח לכשלי נתניהו והרבה פחות להצגת חלופה. בכל סוגיה – מחינוך ועד כלכלה דרך כל מה שחשוב למחנה הלאומי – הוא התעקש להרחיב ולפרט במה פישל נתניהו, מה לא ביצע ומה עשה הפוך, ולא העמיק את הדיבור על מה שאפשר לעשות. נחמד לערער על המיתוסים של יריב פוליטי, אולי אפילו חשוב, אבל מנהיג נמדד בהובלה, לא בניקוי סיזיפי של הלכלוך שהותיר קודמו.
בנימין נתניהו, על כל חסרונותיו, הצעיד את ישראל קדימה במגוון תחומים ובסדר גודל היסטורי. ההתעקשות לבוז לפועלו במקום להציב את אבן הדרך הבאה בעצמאות המדינה היא בגדר עלבון לאינטליגנציה, וממילא שוחקת את האמון במקטרג. וכך, במקום להפוך למגנט מנדטים של מאוכזבי נתניהו הפך סער לחלוץ אסטרטגיית "אבל ביבי". ראש הממשלה נפתלי בנט השווה והעלה, ומאז מובילה אותנו ממשלה לעומתית, במקום הנהגה שמציגה חלופה עם שורשים מהותיים יותר.
בניגוד לבנט, סער לא הפר הבטחת בחירות, וחבל. יו"ר ימינה לא היה יכול להשלים את מספר המנדטים הנחוץ לממשלת ימין על מלא, יו"ר תקווה חדשה דווקא כן. אלא שהוא העדיף את החיבור המאולץ לשמאל הקיצוני, ואלה הביאו אותו ואותנו לצומתי הבחירה בין רע לרע, ששר המשפטים וראש הממשלה קיוו בכל מאודם לחמוק מהם. ראוי שסער ינצל את חלון ההזדמנויות ויחסוך מאיתנו גם בחירות וגם ממשלת שמאל בראשות יאיר לפיד. גם אנחנו לא עד כדי כך תמימים. לכולם ברור שסער ובנט ישלמו מחיר כבד ומשפיל על ממשלת השינוי המגמתית הזו, ברגע שנתניהו וסביבתו יוכלו לנקום בהם. קיום הבטחות פוליטיות מעולם לא היה הצד החזק של יו"ר הליכוד, ואחרי משחק הקלפים של השנה האחרונה ההתחייבויות יהיו אמינות אפילו פחות, וחברי הממשלה הזו הם האחרונים שיוכלו להתלונן על הלכלוך הפוליטי. ובכל זאת, בשם האידיאולוגיה שסער מאמין בה באמת ובתמים, תפקידו כעת לסיים את הסאגה ולאפשר ממשלה לאומית אמיתית.
סער כבר התחיל לרדת מהעץ שטיפס עליו בנחישות לפני יותר משנה. נותרו רק כמה שלבים אחרונים בסולם. נכון, זה מנוגד להבטחתו לא לשבת עם נתניהו, אבל מי שציפה שמפלגות הימין באופוזיציה ישמרו על הקואליציה בשם חיזוק ההתיישבות יכול לפנות פניית פרסה ולקדם ממשלת ימין־על־מלא, בשם אותה חשיבות.
ברית הניסויים
"אני לא יכול להיות עיוור לאפשרות שהניסוי מיצה את עצמו", אמר סער השבוע באותו הריאיון ליונית לוי. הוא התייחס בכך לדברי ח"כ ניר אורבך מימינה, שהטיח בחבריו הערבים מהקואליציה כי "הניסוי איתכם נכשל". בימין הזדעקו וטענו בזעם שמדינת ישראל הפכה בידי ממשלת בנט למעבדת ניסיונות, תוך שהם מתעלמים מהעובדה שכל ממשלה באשר היא עושה ניסוי בבני אדם. זה נכון לכל רפורמה, כל חקיקה, כל הצבעה. אלא שהניסוי הזה כבר נוסה ונכשל בעשור הקודם, בברית האחים המפורסמת בין בנט ללפיד. יו"ר יש עתיד ויו"ר הבית היהודי בחרו אז, באווירת רכז מחוז בתנועת נוער, "לשים בצד את המחלוקות הגדולות, שהן בקושי שלושים אחוז מהתפיסות שלנו, וללכת על השבעים אחוז שאנחנו מסכימים עליהם". זה היה רעיון יפה ואצילי, שכמו פעולות נלהבות אחרות של תנועות הנוער נשמע מוצלח על הנייר ולא עבד במציאות.
שלושים האחוזים המפרידים בין המחנות (שאיכשהו צומצמו בממשלת השינוי ל"מחלוקת על 20 אחוזים בלבד", מול 80 אחוזים של "מה שטוב לישראל") הם מה שמייחד כל מפלגה ומפלגה. הם האידיאות שהסיעות נבחרות בשמן ופועלות למענן. הם לא עומדים בנפרד מ"מה שטוב לישראל", הם מה שטוב לישראל בעיני כל מפלגה. אישורי בנייה ביו"ש ובכבישיו, הדגשים בחינוך, היחס לטרור וכמובן חלוקת התקציב. כל אלה לא מחכים לשעת רצון, הם עניינים שביומיום. לשים אותם בצד ו"להתעסק בשוטף", זה כמו לשים בצד את סוגיית הכשרות בסעודה רבת מנות ומשתתפים. לפיד ובנט ניסו את זה, ולא הצליחו להשלים את ימי הממשלה ההיא. הם גם נזקקו לכמה שנות צינון וריחוק זה מזה, ולאויב פוליטי משותף, כדי לנסות לחבור לסבב שני. הפעם הם הביאו איתם לקלחת גם את השמאל הקיצוני ומפלגות ערביות שיש בהן תומכי טרור מובהקים.
למען האמת, ניסוי כזה היה צריך להיעשות מתישהו. לערביי ישראל הגיעה הזדמנות להוכיח שהנהגתם מבקשת לקדם את ענייניהם כאזרחים שווי זכויות, ולא רק את האידיאות המבקשות להחריב את המדינה. אלא שהתעקשות הח"כים הערבים לערבב בקדרה אחת את הסוגיה הפלסטינית עם זכויות האזרח של מצביעיהם לא מאפשרת שיתוף פעולה בינם ובין קואליציה מצומצמת הזקוקה לחסדיהם. רק ממשלה בעלת גב רחב יכולה להרשות לעצמה לתת את החבל הזה. למרבה הצער, אפילו בממשלה שזקוקה להן ונסחטת בידיהן הוכיחו המפלגות הערביות שהשעה עדיין אינה כשרה לכך.
