בשיחה מרתקת בין רבי ינאי לבין יהודי פשוט המוזמן לביתו, מופתע רבי ינאי מבורותו הרבה של האורח. האחרון נפגע ממנו ומזכיר לו : "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב", התורה היא מורשה לכולנו ולא ירושה לקהילת ינאי! (ויקרא רבא, ט,ג). רבי ינאי לוקח על עצמו את האחריות לטעותו הקשה. המשמעות חריפה וברורה: שאיש לא ינכס לעצמו בבלעדיות את הבנת התורה, גם אם הוא תלמיד חכם, ומנגד גם אם הוא קטגור מושבע של לומדי התורה. בישראל התורה נחטפת בקלות רבה מדי. ישנם אלה שכה בטוחים בעמדתם עד שהחולקים עליהם, או אפילו השונים מהם, עלולים להיחשב בקלות לבזויים.
לפני ימים אחדים הוזמנתי לחוג תנ"ך עם ראש הממשלה. התרשמתי לטובה מגישתו העניינית והסקרנית כמו גם הקשובה. הצטערתי לשמוע שהיו כאלו שהוזמנו "וזכו" בביקורת על נכונותם לבוא, שהרי בנט לדעת המתנגדים אינו הולך בדרך היהודית הראויה ובפעולותיו לכאורה הטעה את ציבור בוחריו. האם המאמץ שלו לפיוס לאומי מסוים אינו ערך תורני? האם הרצון שלו ושל שותפיו לגבש יציבות פוליטית מסוימת במדינתנו המורכבת אינו בגדר של פיקוח נפש? לכן שמחתי לראות את הרבנים והמלומדים שבאו ברצון להשתתף בשיח הפורה.
התבטאויות חריפות וקיצוניות מושמעות כלפי בנט לא רק ביחס לעמדותיו הפוליטיות אלא גם ביחס לפגיעתו לכאורה באופייה היהודי של המדינה. אני מודה שאני מאוד מתקשה להבין את הגישה הבוטה הזאת, מלבד כמובן משמעותה הפוליטית. מבחינה עניינית איש טרם שכנע אותי במה בנט מייצג באישיותו ובמדיניותו את הסכנה ליהדות, ובמה הממשלה הקודמת בטאה ערכים יהודיים באופן מובהק יותר. ישנם פוליטיקאים שומרי מצוות המכנים אותו ואת חבריו בכינויי גנאי קשים שהם כשלעצמם ביטוי לכישלון הלכתי ומוסרי ברור. אבל אני מבקש כאן, דווקא בימים אלה הצמודים ליום מתן תורה, לאתגר את הצד התודעתי העמוק יותר. עד כמה ראוי להשתמש בנחרצות בנימוקים תורניים במסגרת ויכוח ציבורי חשוב ככל שיהא? עד כמה ניתן לחלק בין מצוות שונות ולהחליט שראש ממשלה אחד הוא "טוב ליהודים" גם אם הוא רואה את עצמו כחופשי ממצוות רבות, וראש ממשלה אחר הוא רע ומר ליהודים אם לכאורה עמדתו המדינית שונה. מהיכן הדירוג הוודאי הזה בכל הנוגע לקבלת התורה כרעיון מחייב ומנחה. דוגמא פשוטה: האם הפרה בוטה וברורה של קיום הסכמים פוליטיים לקיום רוטציה היא מבחינה יהודית פחות חמורת מהקמת ממשלה עם מפלגות השמאל כאשר החלופה הברורה הייתה משבר שלטוני נמשך וסיכון המשילות הבסיסית של מדינת ישראל ? האם מבחינה אמונית יצירת אוירה של ריב ומדון בין תושבי הארץ למען שמירת השלטון עדיפה על פשרות (אפילו מפליגות) לצורך הקמת ממשלה ?
הקנאות היא מידה מסוכנת. נכון שבלעדיה לא היו מתרחשים אירועים חיוניים. אפילו קנאתו של אליעזר בן יהודה לעברית הייתה תנאי הכרחי לחידושה והנחלתה כשפת הדיבור ברבים. אבל הקנאות שמורה למקרים נדירים ולאנשים נדירים, ולפיכך גם חז"ל ראו את הסכנות הכרוכות בה. חלק מהאופוזיציה הנוכחית, כולל חלק משומרי המצוות בתוכה, נוהגים היום בקנאות. אינם משתתפים בוועדות הכנסת, מתקיפים בבוטות את ראש הממשלה ומנסים לאיין כל לגיטימיות של השלטון הנוכחי. קנאות זאת מנסה באופן מלאכותי למצוא את צידוקה באמונת ישראל ובכך היא מנסה לחטוף את היהדות ולנכס אותה לכיוון מובהק ויחיד. העובדה שבוטות זאת נשמעת יותר מדי גם ביחס ללומדי התורה ושומריה אינה הצדקה לשוב לטעותו הקשה של רבי ינאי, כשהוא עצמו הביע חרטה עמוקה עליה.
