עוטפת אור: להאמין שהגאולה עוד תהפוך למציאות

זה סיפור על ילד קטן, בן שמונה, אולי תשע. ילד רגיל, חמוד, עם חברים טובים, ציונים לא רעים ותחביבים משעשעים.

במשפחתו של הילד נוהגים לספר אגדה על עיר שהייתה בעבר יפהפייה, עם בתי אבן גדולים, סמטאות שוקקות חיים, שווקים וחצרות. בעיר הזו היו מלך ומלכה, נתינים מאושרים, עושר גדול, וכמובן – ארמון. נתיני העיר נהנו מזיווה ואורה שנים רבות, חזו בבניינה ובנהירת אנשים מהעולם אליה, והיו מאושרים.

אך בימיו של הילד, כל זה כבר איננו. לפי אותה האגדה, נתיני הממלכה לא התנהגו כראוי, לא שמרו על עצמם, לא דאגו לשכניהם ולחבריהם. ואחרי שנים שבהן אויבים ניסו בכל דרך להביס אותה, הממלכה חרבה והם גלו ממנה. הילד יודע שלסיפור הזה יש סוף טוב המספר על בניינה מחדש של העיר, ועל תקוות אנשיה לשוב ולראות את יופייה הרב.

במשפחתו של הילד סיפור האגדה הזה היה מאז ומתמיד אמיתי. עד כדי כך שהם נהגו לספר אותו על כל פרטיו כמעט מדי יום, כמעט תמיד בעיניים חולמניות ודומעות המקוות שהסוף הטוב אכן יבוא ביום מן הימים.

בשביל הילד כל זה הפך להרגל. זה היה חלק מתסריט חייו, סיפור דמיוני שקוראים כמעט בעל פה, ולעיתים אין כל התקדמות בעלילה.

הסיפור הזה סופר בביתנו בצהרי שבת אחת לפני כמה שנים.

החסידים הגיעו לשבת בלי להכיר אותנו, כמו תיירים. הם באו לכניסה לחוות־גלעד, ולאחר שיחה קצרה עם אחד החברים שובצו לארוחות

הגיעו אלינו לחוות־גלעד אורחים מזדמנים מירושלים. אב לא צעיר ובנו, עלם בשנות העשרים לחייו, חסידים על כל המשתמע – החל במבטא, עבור בבגדים וכלה בהנהגות ובסיפורי השבת.

החסידים הגיעו להתארח בלי להכיר אותנו, כמו תיירים הבאים לתור ולהכיר את הארץ. הם הגיעו לכניסה לחוות־גלעד כשעה לפני שבת, ולאחר שיחה קצרה עם אחד החברים ביישוב שובצו לארוחות.

כך זכינו לארח אותם אצלנו. אירועים מעניינים כאלו קורים כאן מפעם לפעם. אותה השבת הייתה בדיוק אחרי חג השבועות. התיישבנו לשולחן, ערכנו היכרות קצרה וסעדנו סעודת שבת.

במשך כל הסעודה, רזיאל ושני החסידים התענגו על שירי שבת וניגונים שונים ומשונים, שרים ורוקדים בקולי קולות ובצהלות, ומדי פעם מתבלים בסיפורי חסידים ובדברי תורה יקרים. בשלב כלשהו במהלך הארוחה, החסיד האב פתח וסיפר את המעשייה שסיפרתי כאן. הילד הוא כמובן הוא עצמו, והעיר היפה והעזובה היא ירושלים, שהוא חי בה בשנותיו הצעירות.

כילד, לא היה בסיפור הזה מבחינתו דבר מעבר לאגדה. סיפור מעורר השראה שאין בו השפעה מעשית על חייו. על אף התקווה היומיומית, התפילות הרבות והציפיה, במשך שנים רבות כלום לא השתנה. עד שנת תשכ"ח. הוא היה ילד צעיר, אבל הוא זוכר כל פרט.

הכניסה מותרת

הוא זכר את הוריו, חסידים מבוגרים שעלו לארץ בדרכי חתחתים שנים רבות לפני כן, בוכים ומתרגשים. הוא זוכר את אביו מברך שהחיינו בשם ובמלכות, את הטיש החסידי שהתקיים באותו הלילה בחצר האדמו"ר ואת הצעדה אל העיר שאך שוחררה וכעת אפשר להגיע אליה.

כל זה אירע בשבועות. בבוקר החג, במקום ללכת כרגיל לבית הכנסת, אביו העיר את כולם בשעה מוקדמת. הם טבלו במקווה, לקחו איתם טליתות ויצאו למסע. ילד קטן שעד לפני כמה רגעים כל זה היה לא יותר מאגדה עצובה בעיניו, ראה את עצמו צועד ברגליו הקטנות לצד אביו המתרגש בבוקרו של חג, כל הדרך לרובע היהודי.

בעיניו זה היה מסע אגדי וקסום. הוא זוכר את רגעי כניסתם לעיר שבתוך החומות, האזור שהוא הוזהר פעמים רבות כל כך לא להתקרב אליו. הוא זוכר את החמימות בגוף כשלפתע הכניסה הפכה לאפשרית. הוא זוכר את החומות הגבוהות ואת הדגלים הלבנים בחלונות הבתים, אות לכך שהסכנה חלפה. ואת הקיר ההוא, העצוב, הבודד, שכולם נהרו אליו ונפלו עליו בבכי מתרגש וקורע לב. הוא זוכר את כל הצועדים נוגעים בהתרגשות באבני הכותל המערבי.

הוא זוכר כל פרט, וסיפר לנו על כך בעיניים בורקות ונוצצות. “אתם מבינים?", הוא אמר, “זכיתי להבין במקצת מה יקרה כשהגאולה תגיע". הקשבנו לו באותה ארוחה בעיניים פעורות ודומעות. הרגשנו את ההתרגשות שלו, את התחושה המדהימה של הגשמת הנבואות הקדושות, פשוטו כמשמעו.

הוא סיים לספר ופתח בשירת “שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". היינו כחולמים – לא מאמינים שאכן, המציאות ההיא באמת זמנית. שבאמת מגיע הרגע שבו מתמלא שחוק פינו ולשוננו רינה. בשירתו הוא הדגיש את המילים כרוצה לצעוק לנו: "זה באמת קורה! אני חזיתי בזה! תמשיכו להאמין!". כל זה קרה בבוקר שבועות, לפני 55 שנה בסך הכול.

בכל שנה אני נזכרת בסיפור הזה בדיוק בימים האלו. אחרי התחושה הכואבת בצאת יום ירושלים, עם ההבנה שדרך ארוכה עוד לפנינו. שטרם זכינו לגמרי שישיב ה’ את שביתנו כאפיקים בנגב. ההבנה שעדיין אפילו לעצמנו לא ברור ולא מובן מאליו שהעיר היפה הזו שייכת לנו בשלמותה, ומוטלת עלינו הזכות ומוטלת עלינו גם החובה להרים בה את דגלנו בלי פחד ובגאווה גדולה.

הסיפור הזה נוטע בי עידוד ותקווה שאם אכן כבר קרתה גאולה שכזו של שחרור עיר חרבה ובצורה מעל לאלפיים שנה, אם כבר אנו רואים וחווים אט־אט בבניינה – אכן אפשר להאמין שהגאולה השלמה, בבוא היום, תהפוך מחלום למציאות.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il