בבית הדין הרבני ראיתי איך פעמים רבות כל כך, מה שתקע הליך גירושין היה סכום העתק שהחתן התחייב לו בכתובה. זה נראה לי תמיד מעשה ראוותני ומטופש, כשכל מה שרצה החתן הוא לא לומר: ראו כמה היא יקרה לי, כי אם: ראו איזה לארג' אני.
עם השנים אני מבינה שהסכום שבו נוקב החתן, הוא למעשה המקום היחיד שבו ניתן לבטא רומנטיקה בטקסט היבשושי הזה ושמו כתובה. ה"כסותייכי ומזונותייכי" לא ממש משאירים מקום למעוף ולכן, החתן יפציץ בסכום דמיוני ואם אפשר גם יחשוב על הדור הבא, שיהיה בכפולות של 52, בגימטריה: "בן". ברגע הזה הוא מאוהב ומוכן לקחת על עצמו סיכון כזה אדיר מפני שהוא לא חושב שהוא ייאלץ לעמוד בהתחייבות הזו.
אבל הכתובה תדרוש בדיוק את ההפך: התחייבויות שאתה יודע בוודאות שיבואו לכלל מימוש.
"ההלכה היהודית מבוססת גם על יראה ולא רק על אהבה. על מעשים ממוסדים ומחייבים ולא רק על רגש מתפרץ… הבוז לחוקים ולכללים עלול להביא את האדם למקומות מסוכנים". כותב הרב חיים נבון בספרו הנהדר "לא תקין". לפי דבריו, מה שהביא לעליית הנאציזם, לא היה הציות העיוור לחוק, אלא דווקא הרומנטיקה: "בעיצומה של השואה כבר ניסח הרב סולובייצ'יק טיעון הקושר בין עליית הנאציזם לבין תנועת הרומנטיקה של המאה ה־19, והדגש המוגזם שהיא שמה על הרגש הקיצוני והסוחף".
יותר משהוא חג מתן תורה, הוא יהיה החג שבו תשמע הכלה את הכתובה, את הסכום המגוחך שצעק החתן בהתרגשות ותאמר בינה לבינה: אני מחויבת לאהבה אותו, בכל לבבי, בכל נפשי ובכל מאודי
איך "נמכור" לדור שלנו, צמא האהבה, את מערכת החוק היהודית בלי רומנטיקה? איך נסביר להם שרומנטיקה לבדה עלולה לגזור עליהם בדידות כרונית? נדמה לי שהדבר קל בהרבה ממה שאנחנו חושבים מפני שמה שחשוב באמת במערכת זוגית, יהיה ההיענות של הכלה. עם ישראל ישמע את חוקי הכתובה, עשרת הדיברות, וכמענה לחוקים הם יאמרו "נעשה ונשמע", הם יהיו אלה שיתעקשו על הקבלה הרומנטית של החוקים. הם אלה שיגלו את הרז הזה, שלא המחוקק הוא שמכתיב את גבולות הגזרה של האהבה, כי אם אלה שמקבלים את החוק על עצמם ומתעקשים לעשות את כל אשר דיבר ה', באהבה מטורללת.
זה בעיניי החג הפלאי הזה, חג השבועות. יותר משהוא חג מתן תורה, הוא יהיה חג של קבלה שבו תשמע הכלה את הכתובה, את הסכום המגוחך שצעק החתן בהתרגשות ותאמר בינה לבינה: אני מחויבת לאהבה אותו, בכל לבבי, בכל נפשי ובכל מאודי.
במגילת רות מתנהל דיאלוג שתמיד מצחיק אותי: חז"ל יתארו איך נעמי אומרת לרות: "אל תלכי לבתי תיאטראות!" והתגובה של רות לחוק היבשושי הזה תהיה: "באשר תלכי אלך" – מה הקשר?! נעמי תאמר: "אל תתייחדי עם איש ללא קידושין" ורות, תתעקש על רומנטיקה: "באשר תליני אלין, באשר תמותי אמות ושם אקבר". מי דיבר על קבר?! רות היא קבלת התורה. היא תמסוך אהבה בחוקים יבשים, היא תתאהב במחוקק, היא תנשק את ספר החוקים כשייפול לארץ, היא תאפה עוגות גבינה מפני שספר החוקים הודפס על הר גבנוני, היא תקשט את הבית בפרחים מפני שמחוץ לבית המחוקקים גדלו, אז, המוני פרחים, היא לא תירדם בלילה מפני שהיא מאוהבת.
אני לא דואגת בכלל לדור הבא. "אין לו אהבה לגמרא!", "היא לא סובלת את חוקי הצניעות!" תנו להם קרדיט, לדור הדי פשוט הזה. פשוטים, אבל לא טיפשים. היכן שהם יראו חוקים יבשושיים, הם יתעקשו להפציץ בהתחייבויות שאין להם מושג איך יעמדו בהן מפני שיש להם לב כזה לארג' והם רוצים שההצהרה הקולנית הזו של "טאטע! אני שרוף עליך!" תהיה בדיוק זו שתתקע את ההליך כשירצו להיפרד מפני שכולם שמעו כמה אהבת ואיך התחייבת ונתנו לך אלפי לייקים על ה"התחזקות" הזו ולך תצא מזה עכשיו.
תאמינו לי שאפשר להתאהב בספרי חוק. לא היה מקום מיובש יותר מהספרייה של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרי החוקים הירוקים, הרצפה הירוקה, פרחי הפלסטיק הירוקים הדוחים, הפנים המוריקות של הספרנית. כשפרופסור קרמניצר הפנה אותנו ל"פלר", הספר המשמים על חוק העונשין, היינו כמו בשדה של בועז, ועל כל ספר ירוק קפצו עשרות סטודנטים עניים בדעת. ושם, למרגלות ההר הירוק כל ימות השנה, בין מדפי הספרייה המאובקים, פגשתי את האיש שלי, הרב חיים.
