הריונות אחרונים סובבים אותי. חברות, נשים, בנות 42 או 43. כל אחת מסיבותיה. אחת התחתנה מאוחר, אחת "הביאה לבד", לאחת "התחשק" למרות שהבת הקטנה שלה כבר בת שבע. גילוי נאות: אני כבר שלמה עם המונח הנשי, המכבד והרך "סגרתי את הבסטה". היו שנה וחצי של ניסיונות שהסתיימו באופן כואב כזה או אחר, והפעם האחרונה הייתה ניסיון אחד יותר מדי. הוא היה טראומטי והספיק לכך שסוף־סוף ובלב שלם אוכל ללכת לישון ולהגיד: יש לי הכול ולא חסר לי. ואני בטח לא אסכן את עצמי בשביל "ילד ברעיון", כשיש לי פה חמישה "ילדים בהגשמה", אהובים, מקסימים וזקוקים לאבא ולאמא בריאים. ונחזור לענייננו.
בשישי שעבר עשינו הפרשת חלה לחברה אהובה. בשעה הזויה, בין שתיים לארבע ביום שישי. זה משהו שיכול להתאפשר רק עם הגיל. לפני עשור הייתי אומרת: "ביום שישי! בין שתיים לארבע?!". היו לי רק סיבות למה לא. כי השבת, וכי עוד לא סיימתי לבשל, וכי יש עוד מלא משימות, וכמובן קודש הקודשים של הלחץ: השנ"צ המסונכרן.
כי אם הקטנים לא ישנים נחרבה סעודת שישי, ואם אני לא ישנה נחרב הבית. ובכל שישי אותו סטרס. נרדמתי, לא נרדמתי. ריבים עם האיש. אמרתי לך להגיע בצהריים, למה לא הגעת בצהריים. לא, זה לא עוזר לי שעכשיו אתה אומר לי ללכת לישון ואתה תהיה עם הקטנים, כי זה מרעיש ואני רציתי לישון כשכולם ישנים.
רק אישה שעברה לידה יודעת כמה תפילות צריך ללידה קלה. יודעת את פחד המוות שמלווה אישה לפני לידה. ומלידה ללידה הוא מתגבר. מלידה ללידה את מבינה את גודל הנס שבדבר "הכי טבעי שיש בעולם"
וכל זה במקרה שנשארים בבית. לפני עשור עוד היינו נוסעים להורים. ואז האריזות, ולא לשכוח את הבקבוקים וכל המוצצים, והסימילאק, ו־300 אפשרויות של אאוטפיטים, כאילו אנחנו מדברים על ה"מט" גאלה ולא על העובדה שהמטרה היא שסבתא תצא איתו לגינה ואנחנו נוכלו לישון ברצף מעל ארבע שעות לשם שינוי.
שישי של עכשיו כל כך שונה. הכול התייעל. והילדים גדלו. ועוזרים. וגם אנחנו השתננו. ובעיקר לא מתרגשים. אז יהיו שני סוגי סלטים ולא חמישה, למי אכפת. אז נצליח לשטוף רצפה דקה לשבת ולא שעה לשבת. והשנ"צ פחות היסטרי, כי חסדי ה' הטוב והמיטיב, אין קטנים וכבר תקופה יש שנת לילה רציפה ומאוששת. יבורך הגיל.
ועדיין, ישבנו שם בהפרשת חלה ולא הפסקנו לבכות. כי השנים מביאות טוב, אבל גם מגבירות את הדאגה. ללדת בימינו בגיל 43, זה כאילו לא מרגש. הרפואה המודרנית יכולה להגשים את החלום הזה לנשים אפילו בגילאים מאוחרים יותר. אבל ללדת בגיל 43, זה גם הגיל שאת לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו. ופתאום מה שאולי היה אוטומטי נראה לך כמו פלא.
לאחרונה יוצאים ממני משפטים שבהחלט מתאימים לשלישי בשלייקס, כשאני מתפעלת מהריונות של חברות "תראי, תראי איך הבטן זזה" או מביעה התלהבות מוגזמת מתינוקות שלא אני ילדתי, "תראי איזה יפה היא מחזיקה את הראש לבד״. תגידו, מה נהיה ממני? אחות טיפת חלב? שיא השיאים, שבעקבותיו נרשמתי לחוג ברידג' ולפלדנקרייז, היה כשאמרתי לחברה שלי: "למה את לא שמה לה כובע ביום כזה". ביום! כזה!
השתתפתי בהקרנת בכורה לסדרה שעלתה השבוע בכאן דיגיטל, "ארון הקודש": פרקים קצרים מחיי להט"בים דתיים. אחד הרגעים החזקים היה צילום מתוך ביתן של זוג נשים, אחת מהן בחודש התשיעי, והן עושות הפרשת חלה לקראת הלידה. וכשרואים את בת הזוג, בעצמה אחרי שתי לידות, מתפללת ללידה קלה, היא דומעת ואני דומעת.
ואני יודעת שרק אישה שעברה לידה יודעת כמה תפילות צריך. יודעת את פחד המוות שמלווה אישה לפני לידה. ומלידה ללידה הוא מתגבר. מלידה ללידה את מבינה את גודל הנס שבדבר "הכי טבעי שיש בעולם". מלידה ללידה את משאירה בבית עוד ילדים שכבר ילדת ושאת אוהבת ושצריכים אותך ומתפללת לה' שרק יחזיר אותנו הביתה בשלום.
כמה מרגש הכול. כמה חסדי ה' ופלא. ואיזו זכות זאת לעשות הפרשת חלה בסביבת נשים שמעריכות כל מילה ומקשיבות לכל מילה בתפילה ויודעות שצריך לברך על כל כך הרבה וגם לבקש כל כך הרבה. ובעיקר איזה כיף שבני הזוג אחרי משבר גיל הארבעים, וכבר פיתחו לעצמם תחביבים מתחומי השמרים והאפייה, כי מצאנו את עצמנו יושבות מרוגשות ועוד הגישו לנו פוקצ'ות לנחם את הדאגות. כמה טוב ה'.
