לקריאת הפרקים הקודמים:
ביום שלישי, בערך שבוע וחצי לפני המילואים, קרו שני דברים משמעותיים בחייו של דניאל דויטש, ואף על פי שהיה ברור לכולם שאין שום קשר ביניהם, וגם עוז, הפסיכולוג שלו, חזר ואמר את זה במשך פגישה שלימה שעלתה ארבע מאות וחמישים שקלים, בכל זאת היה ברור לדניאל עצמו ששני הדברים קשורים קשר הדוק. הדבר הראשון שקרה היה שפרצו לדירה המשותפת שבה חי עם מאיה במשך השנים האחרונות, והדבר השני היה שמאיה נפרדה ממנו. ומה שחיבר את שני הדברים בקשר אמיץ, שדניאל לא הצליח להפריד למרות הניסיונות החוזרים ונשנים שלו לעשות את זה, היה שהפריצה קרתה כשהוא היה שם, בדירה.
זה היה בצהריים. דירה קטנה בגבול שבין גבעתיים לתל אביב. דניאל בדיוק ישב שם וסינן תמונות מהטיול האחרון שלהם במדבר כדי להחליט ממה לעשות אלבום. כשפתאום היה רחש בדלת שנשארה לא־נעולה, ואחר כך חריקה מוכרת היטב. ודניאל דשדש בבוקסר ובנעלי בית לסלון כדי לראות שם את מאיה אבל בפועל הוא ראה מישהו אחר, גבר כבן חמישים, מקריח עם אניצי שיער שחורים, מחזיק את הארנק של מאיה, שהיה שם בזמן שהיא יצאה לריצה, וממלמל 'אלה תפרנים אלה', וכשראה את דניאל מדשדש, במקום לברוח כמו שכל גנב שמכבד את עצמו היה עושה, הוא העלה חיוך על שפתיו ואמר 'עזוב, יא אפס, חבל על המאמץ', לקח את הארנק ופשוט הלך.
הייתה כמובן תלונה למשטרה, ושיחה לא פשוטה עם מאיה שבה סיפר בכנות מה היה, וגם איזו תחושה עמוקה של חילול, כאילו שרתה קדושה על הבית עד לרגע שבו מישהו זר נכנס אליו ככה. את הארנק והכרטיסים הם מצאו אחר כך בפח העיתונים בכניסה לבניין. את המזומן לא. לא היה שם כל כך הרבה מזומן גם ככה, ולכן חשב דניאל שאפשר להסתפק באיזו חמלה או אמפתיה כלפיו, שצריך היה להתמודד עם פורץ אימתני כשהוא לבוש רק בבוקסר, אבל מאיה הייתה קשוחה מדי ובאמת יומיים אחר כך היא אמרה שהיא חושבת שהם צריכים להיפרד. הם היו ביחד שנתיים, לפני חצי שנה עברו לגור ביחד, ולמרות שהתעקשה שאין שום קשר – שום קשר – לפריצה, הרגיש דניאל שזה דווקא קשור באופן עמוק ומהותי אחד לשני.
זה לפחות מה שהוא אמר לחברים שלו מהתיכון. הם ישבו בבר באבן גבירול אחרי שהיא עזבה, וסיון אמרה שזה היה ברור מראש ושבעצם מגיעה לו מישהי טובה יותר. היא התכוונה לעצמה כמובן, למרות שלא אמרה את זה בקול. כולם ידעו. ודניאל אמר אתם יודעים, נראה לי שהיא עזבה אותי כי יצאתי ככה. איך ככה, אמר שושו, ודניאל אמר ככה, פחדן. לא גבר גבר. מה זה לוקחים לה את הארנק ואני לא נלחם. שושו אמר שטויות, אחי, מה אתה מקשקש מי בכלל הולך מכות עם גבר בן חמישים שבטוח יש לו מברג בכיס האחורי, אבל דניאל אמר מה זאת אומרת מי, מי שאכפת לו מהבית שלו ומהביטחון. ועופר אמר עזוב שטויות, מה זה קשור לפריצה, קשור לזה שאתה מזניח את עצמך. מתי בפעם האחרונה רצת לא אחרי אוטובוס? וכולם צחקו, אבל זה היה נכון.
הוא ידע דברים. למשל, שלאט לאט המידה שלו במכנסיים עולה, או שהוא קונה חולצות קצת יותר גדולות, ואפילו שמי שהייתה מסתכלת עליו פעמיים לפני חמש שנים הפעם בקושי מסתכלת פעם אחת, וכשהיה מסתכל במראה ראה איך הפנים מתעגלות ואיך משהו נוצר שם מתחת לסנטר. ולכן, כשהכניס לתיק פנס ראש פטצל ואולר לדרמן שלא נפתח מאז הסדיר וכמובן זוג או שניים של מדים, למילואים אחזה אותו איזו תחושה מדכדכת כזו, שבה פתאום – ולראשונה – לא היה בטוח שהוא יכול להיות הגבר שהוא אמור להיות. וחשב לעצמו ואם, נניח, יבוא מישהו וירצה לאיים על היישוב שאני שומר עליו, אני אוכל לעשות את מה שאני אמור לעשות, כלומר לירות בו? להילחם בו? ולמרות שסיפר לעצמו סיפורים יפים על ציונות ועל איך, למרות שהוא תל אביבי, עדיין הציונות מפעפעת בו כאילו המשיך לגור באשקלון אצל ההורים – למרות הסיפורים האלה התגנבה איזו תחושת ספק, שאולי הוא לא האדם הנכון ללכת למילואים האלה ולשמור על קיומה של מדינת ישראל.
ודווקא בגלל זה הוא הלך. לא בגאון, אבל הלך. לא ביקש שחרור למרות שיכול היה לנסות להשיג משהו עם הלימודים, ולא זייף פציעה או סיפר על מצב נפשי לא פשוט. במקום זה כשהתקשרה חגית המש"קית קישור, אישה שהוא מעולם לא ראה ורק שמע את קולה פעם או פעמיים בשנה, ושאלה 'יש לך מילואים בשבוע הבא, אתה רוצה שוברים לנסיעה או החזר דלק?', הוא אמר בוודאות 'החזר דלק', וכבר שלח בקבוצה של הפלוגה מי נוסע מתל אביב, והצטרף לצרפתי ההוא, גבריאל, ולמרגו שהיה ותיק ועמד להשתחרר כבר שלש שנים, ולאיזה צעיר אחד שזה היה המילואים הראשון שלו, ולמרות שכולם נסעו על חצי ב', דניאל לא לבש את המדים ולא את הנעליים, והוא נכנס לבסיס עם כפכפים ומכנסיים קצרים.
יוני הרס"פ ניגש אליו ואמר לו נו, תעלה על מדים, אין לנו זמן לשטויות, ודניאל אמר סבבה, הולך, והלך, ושם, בשירותים, הוא גילה שהמדים, שתמיד היו קצת גדולים עליו במהלך השירות ואפילו במילואים הראשונים. מדים שהיו 2ב ובהחלט היה לו שם מקום, פתאום לא עולים עליו. והוא משך מפה ומשך משם אבל הכל נצמד וחשף שבאמת, מאז הצבא לא הייתה לו שגרת אימונים נורמלית, ושקפה ומאפה מוצאים את עצמם בסוף לכרס קטנה, גברית במידה אבל אחת שבהחלט לא מאפשרת להעלות עליה מדים, והוא התלבש חזרה והחזיק את המדים ביד ודשדש יחף ונבוך למקום שבו כולם התאספו, ליד המכולת רס"פ. ולא ידע איך להגיד את זה.
הוא ניגש ליוני, ויוני הרס"פ הסתכל עליו במבט סוקר, מלמעלה למטה, ואמר יאללה, עלית לג2 אה? לכולם זה קורה חביבי. לקח את זוג המדים 2ב שהיו לו, זרק לו ג2 ואמר יאללה, לך להתלבש, העיקר מידת הנעליים נשארה אותו דבר, אה? כי נעליים זה להזמין במיוחד וזה סיפור. וגיחך לעצמו. אבל דניאל הלך הצידה, התלבש במדים החדשים והרגיש איך הוא חלק מסיפור אחר, גדול יותר, של המוני גברים שמקריחים ומזקינים והרגליים שלהם נחלשות והנשימה שלהם מתקצרת ובכל זאת הם נאספים כאן כדי לשמור על המדינה ולפגוש גברים אחרים.
הוא חזר חזרה לנקודת האיסוף ופגש שם את מתן, שלא היה ותיק מאוד אבל היה לו איזה עשר שנים בפלוגה, והחליף איתו כיפים ואמר מה קורה, מה המצב? ומתן אמר נו מה איתך, שמענו אתה עומד להתחתן עם ההיא, איך שקוראים לה, מאיה, שהתאהבת בה רגע לפני האימון בבקעה, ודניאל נשף נשיפה עמוקה ואמר לא, לפני שבוע היא זרקה אותי, הכלבה, ולמרות שכבר שנים לא דיבר ככה, בגסות רוח כזו, בכל זאת משהו בו השתחרר פתאום, כמו כלב שנפתחה לו הדלת, והוא הרגיש איך הוא והדיבור הזה מתיישבים יפה בתוך המדים החדשים שהוא קיבל, ומשהו בו התרווח לקראת החודש הזה, חודש המילואים שמתחיל ע -כ – ש -י – ו.
