אני איש של לילה. את כל הספרים שלי כתבתי בלילה. את כל התסריטים שלי כתבתי בלילה. את כל הטורים שלי כתבתי בלילה. גם הטור הזה נכתב בלילה. אני חכם בלילה. בקטע טוב. כי בבוקר אני טיפש. לוקח לי שעות להתעורר. גם בימים שבהם אני משכים קום, לוקח את חיה לגן, אוכל ארוחת בוקר, ושותה כוס של קפה מר ורותח, גם בבקרים כאלה אני מסתובב בעולם כמו נמושה מיותרת. העיניים שלי מזוגגות, והגוף שלי לאה, והלב שלי רפוי, והגרון שלי מחרחר. כי בוקר. רק בצהריים אני מתחיל לגלות סימני חיים. בערב אני סתם בן אדם בעולם. וכשהלילה יורד אני מלבלב ופורח.
אני איש של לילה. מי שעוקב אחריי באינסטגרם כבר יודע את זה. וכשאני אומר לילה, אני מתכוון שבאחת עשרה האקשן מתחיל. החושך כבר התבסס בשמיים. הרחובות ריקים ודוממים. מדי פעם נשמעת יללה של כלב בודד, או צפירה של טוסטוס עקשן. אבל גם אותן השקט סופח. באחת עשרה בלילה אני יכול להתחיל לחשוב. אני מתיישב על הספה בסלון, פותח את המחשב, שם אותו על מצב טיסה, כדי שהפייסבוק לא יתנקש לי בזמן, ומתחיל לעבוד.
כשהייתי ילד לא הבנתי את הקטע הזה, שהשבת נכנסת כבר ביום שישי בערב. ושכל החגים מתחילים כשהחושך יורד. זה היה לי כל כך מוזר. בכל העולם היום מתחיל ביום, ונגמר בלילה. אבל אצלנו הפוך. כשהייתי ילד זה לא הסתדר לי. אבל היום אני מבין. ברור שהיום מתחיל בלילה. ברור שהשבת נכנסת בערב. היהדות יודעת את האמת הפשוטה והצלולה ביותר. הכול מתחיל כשחושך.
הכול מתחיל כשחושך. כל האהבות מתחילות בחושך. כל התשוקות מתחילות בחושך. כל המלחמות מתחילות בחושך. כל המסיבות מתחילות בחושך. וכל הנחמות מתחילות בחושך. וככל שהחושך סמיך יותר, ואטום יותר, ועכור יותר, ושחור יותר, ככה האהבות גדולות יותר, ככה התשוקות והמלחמות והמסיבות והנחמות גדולות יותר. ככה זה. הכול יותר כשחושך.
*
לילה. חושך. רות המואבייה מתקלחת, מתבשמת, לובשת שמלה, ויורדת אל הגורן. בועז כבר שם. הוא שוכב על ערימת שיבולים. הבטן שלו מלאה, והלב שלו בטוב. ככה כתוב. וייטב ליבו. כמה יפה. רות מתקרבת אליו בשקט. החושך סמיך ושחור. היא נשכבת למרגלותיו, מקופלת. הלב שלה הולם.
ובחצי הלילה, כמה יפה, בועז מתעורר פתאום, בבהלה. אישה יפה שוכבת למרגלותיו. הוא אומר לה, מי את, והיא אומרת לו, אנוכי רות. היא מבקשת ממנו לפרוש עליה כנפיים, ולגאול אותה. והוא מסכים. כמה יפה. הם חוזרים לישון, מאוהבים וצנועים, עד שרות נמלטת משם, לפנות בוקר, לפני שעולה האור.
וכשהם נישאים, כל העם שר לבועז, יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה. וכולם שמחים. וכולם מתרגשים. למרות שרות היא מואבייה. ולמרות שבתורה כתוב, לא יבוא מואבי בקהל ה', גם דור עשירי. כולם שמחים כי הם יודעים שהתורה מספיק נפלאה כדי להכיל את המורכבות של רות. הם יודעים שהתורה מספיק חזקה כדי לסתור את עצמה. הם משווים את רות המ־ו־א־ב־י־י־ה לרחל וללאה. בלי למצמץ. כי החתונה הזאת היא הדבר הנכון. אני יודע שהיא הדבר הנכון כי הבן של רות ובועז הוא עובד, והבן של עובד הוא ישי, והבן של ישי הוא דוד המלך, ומזרעו של דוד המלך עתיד לבוא המשיח. כלומר, שגם המשיח הוא קצת מואבי.
וכל הדבר הזה, כל הסיפור המופלא, החתרני והעדין הזה, של רות ובועז, הוא סיפור של לילה. רק בלילה דבר מופלא כזה יכול לקרות. רק בלילה, רק בחצי הלילה, יכולה מואבייה למצוא את הדרך ללב ליבו של העם היהודי. רק בלילה המורכבות הזאת מתאפשרת. רק מן הלילה יכול לבוא המשיח.
*
לכן אני כל כך אוהב את חג השבועות. כי אני איש של לילה. ושבועות הוא חג של לילה. הרחובות מלאים. ובתי המדרש שוקקים. והלבבות פתוחים. ויהודים טובים ותשושים קוראים בבתי הכנסיות את הסיפור של רות המואבייה. הם קוראים על הלילה המתוק בגורן. הם קוראים על החתונה של רות ובועז, ומתרגשים. בטח שהם מתרגשים.
כמה יפה. כמה יפה ונאה, לקרוא ככה, בחג מתן תורה, סיפור אהבה מופלא שחותר נגד אותה התורה ממש, ולדעת, בכל אותה העת, שהחתירה הזו היא הדבר הנכון. רות מואבייה. למואבים אסור לבוא בקהל ה'. אבל היא באה בקהל ה'. וממנה עתיד לבוא המשיח. יא אללה.
זה סוד קסמו של ספר הספרים. זהו שורש אינסופיותו. ביכולת לספר סיפור מורכב. ביכולת למזג אהבה ותשוקה, עדינות וחמלה. ביכולת להתמודד עם חטאים. ביכולת לאהוב סתירות פנימיות. ביכולת לשמוח בהן. כי כל בני האדם מלאים בסתירות פנימיות. וכל בני האדם ראויים לאהבה. ובכל בני האדם אפשר לשמוח.
לכן אני אוהב כל כך את שבועות. זה חג של אהבה עמוקה ומורכבת. לתורה, ולבני התמותה שלומדים אותה. ואת הדבר הזה, אם תשאלו אותי, אפשר לחגוג רק בלילה.
