אני רוצה להשיב את לב האבות כולם על בנים ולב בנות על אביהן

כל השבוע החולף, מצאתי את עצמי מדברת בחמלה גדולה על האבהות. המשתדלת הזו, הלא תמיד מוערכת. האבא שתמיד יהיה בעינינו "קטן מדי" או גדול מכדי שנעניין אותו. ספדתי השבוע לאב ההוא מבני־ברק שהגן בגופו על בתו התינוקת, לאב שיצא לקנות להם לחם וחלב שיהיה למחר בבוקר.

"רגע!" כעסה עליי מישהי פתאום, "אם כבר אבהות, למה את לא מזכירה בכלל עוד אבא השבוע, אבא של גלעד שליט?" צודקת. אולי מפני שאין לי כלפיו קרבת נפש מיוחדת, אולי מפני שזה כל מה שהוא היה, אביו. אך ורק אביו.

ואז אולי הבנתי לראשונה את המשמעות העמוקה של הזמן הזה, חג האביב. הזמן שיצעק את צעקת האבהות שלפיה ככל שעסקת שחרור תאבד מהלגיטימיות שלה, כך תקבל האבהות את הלגיטימיות הטוטאלית שלה.

ככל שיפדה אב את בנו ביותר מכדי דמיו, כך תתפרש האהבה הזו כאהבה "שלא כסדר" בלשון של רבי נחמן, כי אבא לא בסדר. אבא חושב בקטן, מתמקד בבן.

גם אותנו פדה ה' ממצרים בדיוק כך, ביותר מכדי דמינו. המלאכים עצמם מחו על העסקה הזו ואמרו לפניו: "הם לא שווים את זה! הם שווים, כמעט לגמרי, למצרים עצמם! הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה!" אני אוהבת את ההתנגדות המלאכית הזו. בכל פעם שהיא מופיעה בחז"ל, זה כדי להראות בדיוק את זה, איך אבא לא בסדר, איך הוא בורא אדם על אף שכולו שקרים וכולו קטטה, איך הוא נושא לנו פנים, מפלה אותנו לטובה ללא הצדקה, איך אוהב הקב"ה את ילדיו ומשליך אמת ארצה ומלאכים בוכים מעולם אחר.

אני רוצה להשיב לך בגדול בשבת הזו, אני רוצה להשיב את לב האבות כולם על בנים ולב בנות על אביהן. כל האבות, גדולים כקטנים

וכך יגיע באביב אבא קטן, שהוא אולי הכי גדול שיש, ויאמר ללא בושה: "והפליתי" מפני שזה "בני בכורי ישראל". עסקה לא לגיטימית, להיות אביו על מלא, להיות אביב על מלא. "אביב" עברי, יהיה אב מוקטן, כשם שעציץ, יהיה עץ מוקטן…

את האבא המפלה שלי, אני מבקשת שוב בחורים ובסדקים, מדליקה לו נר, מדי ליל סדר. אבא שלי היֶקה שהמילים השגורות בפיו היו תמיד "Alles ist in ordnung", הכול בסדר, אבל עבורי, הוא היה מפר את ציווייה החד־משמעיים של אמא, זו שכולה סדר. וממש לפני פסח, כשאמא הבהיקה את המרפסת, החליט אבא להסביר לי את האביב. והוא מצייר בטוש ארטליין, על רצפת המרפסת הנוצצת, שעון שמש ובו המעלות שדרכן עוברים האור והצל במשך היום. כך מהלך השמש באביב, הוא הסביר לי, לעיניה המזועזעות של אמא, והייתי אז בת שלו, בת חורין, מפלה שוב שלא בצדק את אמא הטובה, לרעה. מיד אחר כך, עלינו אני והוא לקו 12 משכונת בית וגן, היישר לבית הכנסת "זהרי חמה" מול שוק מחנה יהודה, שם הראה לי את שעון השמש ההוא, העתיק. ואז, אני הייתי כמו שמש בעולם, הייתי כמו ציפור נודדת חופשייה והוא, היה לי מלך, לעולם.

כך צייר לי אבא את האביב, גם כשידעתי ביני לביני שזה בֶּניני, ושקר שהחיים יפים תמיד, אבל זו אני, ולא מלאך ולכן אבא לקח אמת והשליכה ארצה וכך פדה אותי פעם אחר פעם ביותר מכדי דמיי ואמר לי בדמייך חיי ואמר לי בדמייך חיי…

את מלחמתו של האבא הזה, האבא הגדול הזה שטרוף טורף לי, אני מבקשת לשיר בפסגת ליל הסדר. כשתקרת הלב שלי פוקעת, אני שרה בדיוק בניגון שלו את "חד גדיא" ויודעת שהפיוט הזה לא ישיר את שובו של הגדי שנטרף שוב ושוב ושוב, כי אם את שובו של אבא, שקנה באהבה אינסופית גדי בשני זוזים ובא חתול ואכל לו, וכלב שנשך לו ומקל שהכה ואש ששרפה לו ומים שכיבו לו ושור ששתה לו ומלאך המוות שהרג לו ושוחט ששחט לו ואתה אבא.

ואני אבקש לפדות את האבא הזה, שאכלו לו ושתו לו, ביותר מכדי דמיו אני מבקשת לפדות אותו, ביותר ממה שהיה באמת, במה שאני מדמה שהיה, והאיש הזה הולך וגדול ככל שהוא נפטר ואין מי שיפלה אותי עוד ואין לי מי שיצייר לי שעון שמש וייתן לחורף שיש לי בלב באבי אביו.

בימים האלה אני שרה לך אבא. זוכרת את הגדי שהגדת לבתך בכזו התרגשות, זוכרת את העולמות שהזזת עבורי בתרי זוזי, מסביר לי דברים מסובכים בהרבה יותר מכדי ימיי.

אני רוצה להשיב לך בגדול בשבת הזו, אני רוצה להשיב את לב האבות כולם על בנים ולב בנות על אביהן. כל האבות, גדולים כקטנים.

חג שמח לך אבא שלי. חד כתער, חד בדרא, חד גדיא, חג גדיא.