את הטור הזה אני כותב ביום שני, כ״ה באדר ב׳. והסיבה שאני משתף אתכם בנתון הלא חשוב הזה ככה על ההתחלה היא כי הנושא של הטור הפעם הוא "סוף זמן". תעצרו ברחוב ישיבעבוחער אקראי, תשאלו אותו מה זה סוף זמן, עוד לפני שהוא יענה לכם אתם תראו איזה חיוך נמתח לו על הפנים. כי סוף זמן יותר משהוא השבועיים האחרונים (פלוס מינוס) של הזמן בישיבה, הוא מונח שאומר הרבה, שמסמל מהות.
לסוף זמן יש את החוקים שלו ואת ההווי שלו וכולם ללא יוצא מן הכלל מרגישים אותו באוויר. במיוחד בסוף זמן חורף של שנה מעוברת שהוא לכולי עלמא סוף זמן שהכרחי לכתוב עליו. סוף זמן הוא בעצם תקופת הכנה לחופש הארוך של בין הזמנים שנמצא ממש מעבר לפינה ובהכנה הזו נהגו ברחבי עולם הישיבות להוסיף חול על קודש. השם ירחם. בסוף זמן, הציבור מרשה לעצמו לשחרר את הלחץ של החודשים האינטנסיביים שעברו. בתקופה הזו, למרבה הצער, בית המדרש מתרוקן מיום ליום והבחורים מרשים לעצמם לאחר לסדרים ולצאת לטיולים ולהיעדר מתפילות ולהתחפף משבתות ישיבה, וצוות הישיבה כאילו זורם עם זה ומעלים עין.
מודה ומתוודה. גם אני הייתי מתרווח בסוף הזמן ומרשה לעצמי יותר שלווה בתקופה הזו. עכשיו, בגלל שלא הייתי אף פעם טיפוס של טיולים ושל דרג'ה ומסלולים רטובים, פשוט קמתי בשעה מאוחרת יותר ולקחתי לעצמי יותר זמן עם הקפה בבוקר או הלכתי לשתות קפה אמיתי בכל מיני בתי קפה ברחבי העיר. ולמרות כל זה, בשונה מהרבה בחורים אחרים, אצלי סוף זמן לא נחגג בחגיגה של ממש, מהסיבה הפשוטה שהייתי חבר חדר של שאול.
להיות חבר־חדר של שאול כלל הרבה דברים, אך ללא ספק המשמעותי ביותר שבהם היה לחיות במחיצת האדם עם המשמעת העצמית הכי גבוהה עלי אדמות. אצל שאול לא היה דבר כזה סוף זמן. מבחינת שאול לא היה הבדל בין הזמן לסוף הזמן, ובכלל סוף זמן לדעתו היה המצאה חצופה של אנשים לא רציניים. אצל שאול לא היו חיפופים. אצל שאול זמן חורף היה זמן חורף, וזמן קיץ היה זמן קיץ, וזמן אלול כמובן שהיה זמן אלול, וזמן תפילה היה זמן תפילה, ושעת תחילת הסדר הייתה השעה שבה שאול היה נכנס לבית המדרש ועוזב רק כשהסדר נגמר באופן רשמי. ארבע שנים חלקתי את חדר הפנימייה שלי עם שאול ואני יכול להעיד על זה.
החיים במחיצת אדם כמו שאול יכולים להיות רצופים בחלישות הדעת. כי לדעתי, משמעת עצמית היא עניין מולד. כך שגם אם אתה מאוד־מאוד רוצה להקפיד על זמן תפילה נגיד, אם לא נולדת עם זה, סביר להניח שהדרך תהיה קשה מנשוא. לא שאני מזלזל פה באתגרים, להפך. אני בסך הכול אומר שלאנשים שנולדו עם משמעת עצמית קל יותר בחיים. זהו.
עם הזמן התרגלתי לצלצול השעון המעורר של שאול בכל בוקר בשש וחצי, כבר הכרתי היטב את הסאונד של הצעדים שלו בכפכפים ואפילו את קינוחי האף ושיעול הבוקר המיתולוגי ואת כל הסממנים שליוו את הקימה שלו. אף פעם לא כעסנו על שאול שהקימה שלו כזו קולנית. לא יודע למה, היה בזה אפילו משהו מרגיע. ואם יצא ששאלת את שאול איך זה יכול להיות שהוא לא מפספס אף פעם, הוא היה מזעיף קצת את הפנים ואומר את הטיעון המורכב והקבוע הבא: בשביל מה באתי לישיבה? בשביל לחפף? אם הייתי רוצה לחפף הייתי הולך לצבא, אבל נראה לך שבצבא אפשר לחפף?! ברור שלא! אז מבחינתי ישיבה היא כמו צבא! אבל אז, בוקר אחד באיזה סוף זמן חורף של שנה מעוברת קמתי בבוקר בשעה שמונה וחצי בערך וראיתי ששאול עדיין ישן.
הדבר הראשון שחשבתי לעצמי הוא שבטח שאול התפלל בנֵץ, אבל אז נזכרתי שלא שמעתי את הרחש של הכפכפים ואת השיעול, אז תהיתי אם אולי שאול חולה, ומיד נזכרתי שגם כשהיו לו ארבעים מעלות הוא קם לתפילה כמו פנתר. אז ניגשתי אליו וניערתי לו את הכתף כדי לבדוק שהוא חי. ושאול פקח חצי עין ואמר לי, מה יש לך? תן לישון. אז אמרתי לו, שאול, כבר שמונה וחצי. ואז שאול פקח את חצי העין השני ואמר, נראה לך שאני לא יודע ששמונה וחצי? אז אני, שהייתי נבוך קצת, הסתובבתי וחזרתי לקחת את מברשת השיניים והמגבת, ואז שמעתי את שאול ממלמל, וואלה יופי. רובוט עשו אותי. בין הזמנים שמח חברים! זכרו: הרובוטיות מהשטן.
