קריקטורה שטנית של איילת שקד בעיתון "הארץ", הקבלה שלה לקלגסי בריטניה המנדטורית ב"ארץ נהדרת", וכמובן רִפרור למשטרים חשוכים בתקופות אפלות: כך הגיב השמאל הנאור לדרישת שרת הפנים להגביל את מספר הפליטים הנכנסים מאוקראינה לישראל ל־ 5,000 איש.
הביקורת לא התמתנה בהרבה גם אחרי ששרת הפנים הרחיבה את השורות לטובת פליטים שאינם יהודים אבל יש להם קרובים שהגיעו הנה מתוקף חוק השבות. שר החוץ יאיר לפיד הרי הודיע מראש שזו טעות בלתי נסלחת, ואם החליפי אומר אז החליפי יודע. ממשלת השינוי יכולה להוציא אותך מהימין, אבל לא להוריד ממך את ריח בושם הפשיזם שחבריה ריססו עלייך מאז ומעולם.
בין הארץ של עמוס שוקן לזו הנהדרת של מולי שגב, יושבים הצופים ולא ממש מתרשמים מהתעמולה הפוסט־ציונית שעולה בין השורות. סקר שערך מנו גבע עבור חדשות 12 העלה שרוב הציבור תומך בהגבלת מספר הפליטים שייכנסו לארץ, רבע ממנו אף רדיקלי יותר משקד: 24 אחוזים ציפו שהמכסה המקורית תישמר, ו־ 25 אחוזים אף דרשו שרק זכאי חוק השבות ייכנסו ארצה. 24 אחוזים נוספים תמכו במתווה נדיב יותר מזה המקורי, אבל גם הם לא היו מעוניינים לפתוח את שערי נתב"ג לכל דורש. בניגוד ל־ 13 האחוזים שתומכים בהכנסת פליטים ארצה ללא הגבלה, שאר אזרחי ישראל דואגים לצביונה של המדינה.
לא מדובר באיזו התפנקות אירופית שמבקשת לשמור על סגנון תרבות אליטיסטי, וגם לא על חשש מצפיפות אוכלוסין. מדינת ישראל, המוקפת אויבים במרחק יריקה מקרוב והקלקת סייבר מרחוק, לא סיימה עדיין את מלחמת העצמאות שלה, והעם היושב בציון לא הפך נרדף פחות מאז שהניף דגל כחול־לבן בראש התורן. להפך.
"הבעיה היהודית" בעולם הובילה להקמתה של מדינת ישראל כמקום מקלט, וזו נותרה חלקת הא־לוהים הקטנה של העם הנרדף גם כשיושביה החלוצים הפכו אותה למעצמה במגוון תחומים. אחרי קרוב ל־ 74 שנות, אויביה ביבשת עוד לא השלימו עם קיומה, וגם ביבשות רחוקות יותר יש מי שמתקשים לרסן את רפלקס הטלת הארס נגדה. הזכות ההיסטורית לא מעניינת אותם, היא רק עושה אותם עצבניים יותר. כמקובל אצלנו, הגורמים העוינים מקבלים רוח גבית נעימה מטובי בנינו, אלה הדבקים במסורת היהודית לחתור להיות ככל הגויים. הקיצוניים שבהם מצטרפים לטענת "הציונות היא גזענות"; המתונים יותר מסתפקים בדרישות לגמישות והכלה. אבותיהם הרוחניים עוד דיברו על היהודי החדש, הם כבר בשלים להתנער משאריות החאקי ולהניח בצד את שרשרת המגן־דוד, אחרי שהפכו אותה מעדי יוקרתי למשקולת כבדה על צוואר האומה.
כמו סוגיית המסתננים מאפריקה, כמו הסערה סביב חוק האזרחות, גם המלחמה באוקראינה הביאה לפתחנו סיבוב נוסף בקרב המקומי על זהותה של המדינה. אותם גורמים שמסבירים לנו תדיר שיש להיפרד משטחי יהודה ושומרון ולהתנתק מהפלסטינים בשל חשש דמוגרפי, לא רואים בעיה בקליטת עוד ועוד אוכלוסיות שמאתגרות אותנו מספרית. סנגוריהם יתגייסו לתקוף ולשאול איך אפשר להשוות קליטת שני מיליון פלסטינים לכמהעשרות אלפי פליטים, תוך התעלמות מוחלטת מפעולת החשבון הבסיסית ביותר הקרויה "חיבור", או מהנורמה המשפטית המכונה "תקדים". אותם גורמים שמתחלחלים מתפיסת "אור לגויים" דורשים כעת לפתוח את שערי המדינה בשם המוסר היהודי. הם פונים ללב היהודי שלנו, אותו לב שאסור לנו להכיר בייחודו.
להציב גבולות
שימוש־היתר בשורש נא"צ יצר אדישות כלפי ההאשמות הקשות המופנות לפשיסט התורן, ובכל זאת כדאי לרענן את הזיכרון היהודי הקצר: הנאצים לא דאגו לאינטרסים של גרמניה, הם התעסקו בפגיעה באינטרסים של האחר. תורת הגזע שלהם לא באה לשפר את המדינה, אלא לחסל את מה שבא לה לא טוב בעיניים.
המימרה הידועה אומרת שיש שתי דרכים להתרומם מעל האחר: לעלות על גבעה או לחפור לו בור. גרמניה הנאצית בחרה לחפור בור ליהודי אירופה, לירות בהם ולהשליך אותם פנימה בקבר אחים מצמרר. כשהיא שמה בקרון בהמות אחד תלמידי חכמים ובכירי ממשל לשעבר, ילדים וזקנים, בנקאים ומובטלים, יהודים־גרמנים ותיקים ומהגרים חדשים, היא הבהירה שמטרתה לטהר את העולם מגזע אחר, גם במחיר פגיעה בכלכלתה או ביציבותה. היא לא הקימה לעצמה צבא הגנה, אלא צבא כיבוש שייעודו לשלוט לשם שליטה. היא סימנה את היהודים כדי לפגוע לשם פגיעה. היא לא עשתה כל שביכולתה כדי לצמוח, אלא הפנתה את כל תעצומותיה כדי לדאוג שהיהודי ינבול.
קו עבה וחזק ונוקשה מפריד בין תורת הגזע לתפיסת "אור לגויים". בעוד האחד משתמש בייחודו כדי למצב עצמו כשחקן יחידי בזירה, האחר מבקש לתת מטובו בהשפעה כלל־עולמית. הוא לא יכול לעשות את זה כשהוא נבלע בין כולם. הוא לא יצליח לקיים את ייעודו אם תשתלט עליו חולשת הנפש המבקשת שלא לבלוט. בניגוד לדתות המונותאיסטיות האחרות, היהדות לא יוצאת במסעות צלב להכשרת הלבבות, ולא רואה בבעלי אמונות אחרות כופרים שיש לחסלם. היא כן דורשת מעצמה לשמור על גבולותיה הרוחניים והארציים, כאינסטינקט הישרדות מתבקש. מדינת ישראל צריכה להתאמץ לסייע לנזקקי העולם, אבל אסור לה לסכן את עצם קיומה. היא יכולה לאפשר לכמות מוגבלת של פליטים לעלות על סיפונה בצורה מבוקרת, לא באופן שיטביע את הספינה כולה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
