במוצאי שבת, בלילה בין 12 ו-13 במרץ, שיגרה איראן שנים עשר טילים שפגעו בעיר ארביל, בירת החבל הכורדי האוטונומי בצפון עיראק. הטילים הללו נפלו במקבץ קטן מאוד על האזור שבו נמצאת הקונסוליה האמריקנית והסבו נזק למבנים. בעקבות האירוע יצאה הודעה רשמית של משמרות המהפכה האיראנים, בה הם נוטלים אחריות על השיגור וטוענים שהטילים שוגרו לעבר בנין ששימש את המוסד הישראלי, פגעו בו במדויק והרגו אנשים ששהו בו.
משמרות המהפכה האיראניים טוענים שביום ראשון, 13 במרץ, הם הכשילו פעולה של כוח חבלה של "תא ישראלי" שתכנן לפגוע פיזית באתר הגרעיני בפורדו. ביום שני, 14 במרץ, ערכה איראן מתקפת סייבר נגד מערכות המחשב של משרדי האוצר והתחבורה וגרמו לקריסתם למספר שעות.
מה שמתרחש בימים האחרונים – וייתכן שקרו עוד דברים שלא פורסמו – הוא הסלמה בעימות המתמשך בין איראן וישראל, שכן אנו מבחינים בכמה מאפיינים חמורים:
- הטילים שפגעו בארביל במוצ"ש שוגרו מאיראן, מאזור העיר כרמאנשאה. איראן כבר איננה מתחבאת מאחורי ה"פרוקסיז" – המיליציות שבשליטתה – אלא משגרת את כלי המשחית מתוך שטחה, כדי להציג תדמית של היעדר חשש מישראל, שבמטרה שלה בארביל הם טוענים שפגעו.
- היו אלה טילים בליסטיים מדויקים, ומשמעות השימוש בהם היא שאיראן יכולה לפגוע במטרות נקודה בישראל.
- ישראל אינה מרתיעה את האיראנים, שכן בכל מה שנוגע לנשק קונבנציונלי, לישראל – כך הם חשים וטוענים – אין יתרון על איראן, ולהיפך: ארסנל הטילים וכלי הטייס הבלתי מאוישים שבידי איראן יכול להפוך את ישראל לעיי חרבות.
- תזמון ההתקפות – בטילים ובסייבר – נוגע לשני אירועים: האחד הוא המו"מ בוינה על חזרת ארה"ב להסכם הגרעין, מו"מ שנתקע בשל דרישות של רוסיה הקשורות לסנקציות שהוטלו עליה בשל המלחמה באוקראינה, ואילו האירוע השני הוא החשש האיראני מפני תמיכת ישראל בתוכניתם של מנהיגי העמים הלא פרסיים באיראן לפתוח במרד כללי נגד איראן ב-16 במרץ.
מנהיגי איראן מניחים שפגיעה איראנית בישראל לא תזיק להם בעיני הממשל האמריקני, שכן הם חשים את התלהבות הממשל לשוב להסכם הגרעין, גם אם הוא יעמיד את ישראל בסכנה קיומית.
המצב באיראן
ב-14 במרץ נשלח אלי הדו"ח הבא, ותרגמתיו לעברית:
בשם המולדת, המהפכה והשלום אל כל מי שנוגע בדבר, דו"ח מקיף על המצב בתוך איראן. המצב הכללי:
בשל המצב הכלכלי הכושל והיעדר מדיניות אפקטיבית לגביו, יש מחאות והפגנות של יותר ממגזר חברתי אחד: מורים, פועלי בנין, חקלאים, גמלאי הצבא. קיימת בציבור התנגדות רחבה לפרלמנט האיראני בגלל ההצבעה על חוק השמירה (הפיקוח?) על התקשורת החברתית והתרופפות המרקם החברתי באיראן. יש עליה במחירי המזון והתרופות למרות ירידת ערך הדולר בהשוואה לתומאן האיראני. יש מאבק מתמשך בין הקבוצות הפוליטיות והמפלגתיות, וכתוצאה מכך עלייה במודעות הפוליטית בקרב אזרחי איראן.
מנגנוני המדינה והממשלה מצויים במצב מבוכה בעניין כוחות הביטחון ופעילותם במקביל למו"מ בתיק הגרעיני: הם עורכים ניסויים רבים בטילים חדשים ומתמקדים בפיתוח תכנית הטילים והתוכנית הגרעינית כדי ללחוץ על המעצמות. מטוס צבא מדגם F-5 נפל באזור תבריז ושני קציני צבא נספו. הנסיבות לא ברורות. משמרות המהפכה מסתמכים על כוחות הבסיג' המתפרסים באופן אינטנסיבי בערים רבות מתוך חשש מהתקהלויות ב"חג האש" (שיחול בערב של יום רביעי, 16 במרץ. מ"ק) העם מותש. העוני הכלכלי ו(המחסור) הפיננסי שולט על כל התחומים ועל כל מגזרי החברה.
בעניין איכות הסביבה הממשלה נחלה כישלון צורב: מגזרים שונים בחברה מעלים דרישה בעניין האוויר המלא אבק, התייבשות נהרות ומניעת החקלאים מלעבד את אדמותיהם בעונת הקיץ הקרובה. המצב הכללי מצביע על התפוצצות, זעם עממי ומהפכה גדולה בעתיד הקרוב. המשטר נושם את נשימותיו האחרונות מול הסתייגות עממית גדולה מהמדיניות של המשטר. עם זאת, העם זקוק לגורם מעורר מוטיבציה גדול מכיוון שהפחד שולט על החברה ובמקרה שתפרוץ תנועת המונים כל שהיא, המשטר ינקוט נגדם בכוח מוגזם. זה מצביע על החשש והמבוכה (של המשטר).
יש ידיעות על מחלוקת גדולה בקרב גורמי השלטון. משמרות המהפכה מנסים להשתלט על כל המשרות ולסלק את התנועות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות האחרות. רבים ממפקדי הצבא קיבלו משרות ממשלתיות והממשל הפך לממשל צבאי.
עד כאן הדיווח מאיראן.
המעניין בו הוא האזכור של "חג האש" (16 במרץ בערב) כמועד פרוץ המרד הגדול של העמים הלא פרסיים, המהווים רוב באוכלוסיית איראן. המשטר יודע על התוכנית והוא נערך לקראתה, אך לא ברור לו (וגם לי) מה יהיה היקף המרד ומידת חומרתו. האם מדינה כלשהי תסייע למרד, אם יפרוץ, במתקפת סייבר על כוחות הביטחון האיראניים?
ההשתלטות האיראנית על עיראק
למרות הכישלון בבחירות לפרלמנט העיראקי שנחלו המפלגות המייצגות את המיליציות הפרו איראניות, איראן ממשיכה את התבססותה בעיראק, וכיום עיראק הפכה לחצר הקדמית של איראן המעבירה לשטח עיראק מרכיבים חשובים של צבאה, ובעיקר טילים, כלי טייס בלתי מאוישים ומערכות הגנה אווירית. בנוסף מעבירה איראן לעיראק מרכיבים לוגיסטיים – ציי רכב, בעיקר משאיות כבדות – המשמשים מעין גשר יבשתי להעברת טילים וציוד צבאי אחר לסוריה.
כך, תחת מחסה המלחמה באוקראינה והרחק מעין התקשורת, מגשימה איראן את חלומו של עלי ח'אמינהאי, המנהיג העליון, שדיבר במרץ 2006 על "המזרח התיכון" – במשמע העולם הערבי – כאילו הוא "העומק האסטרטגי של העם האיראני ומהפכתו". ואכן, ההנהגה האיראנית יודעת שגם אם תשגר טילים וכלי טייס קטלניים משטח שאינו איראן היא תמיד תוכל לטעון ש"זה לא אנחנו" וכך להימלט מעונש שהיה מוטל עליה אילו שיגרה אותם משטח איראן.
המיליציות הפרו איראניות בעיראק מכשירות את השטח להתפשטות האיראנית בעיקר בחניקת התנגדות מצד תושבי עיראק להשתלטות איראנית על ארצם. המיליציות רודפות מתנגדים, תופסות ומחסלות אותם ללא משפט, שכן חוקי המדינה כלל אינם מעניינם של ראשי המיליציות. הן שודדות וחומסות את האוכלוסייה כדי לתחזק את קיומן ולספק להן את צרכיהן, ומי שמתנגד דמו בראשו.
כיום המצב בעיראק הוא שמרבית האוכלוסייה, סונים וגם שיעים רבים, שונאים את האיראנים ומייחלים להסתלקותם. הסנטימנט האנטי-איראני בעיראק גדול וחזק, וכל מדינה הרואה את עצמה מאוימת על ידי האיראנים יכולה בקלות לגייס אנשים רבים שיפעלו נגד איראן מתוך אמונה ומשוכנעות שהם חייבים לשחרר את ארצם מהכיבוש האיראני.
לישראל יש אינטרס עליון לסלק את איראן מעיראק, אלא שבניגוד לסוריה יש כמה מחסומים העומדים בפני פעילות אווירית ישראלית בעיראק נגד מטרות איראניות:
- המרחק לעיראק גדול יותר מהמרחק לסוריה, ולכן יש להגנה האווירית האיראנית זמן ארוך יותר הנדרש כדי לאתר פעילות אווירית ישראלית עוינת.
- הדרך לעיראק עוברת מעל מדינות ערביות – ירדן, סוריה או סעודיה, והתיאום איתן מסבך את הפעולה, בעוד שאת סוריה ישראל יכולה לתקוף מעל לים התיכון. פעילות ישראלית בעיראק עלולה להיתקל בהתנגדות ירדן וסעודיה אחרי שתקבלנה איום איראני לבל תאפשרנה מעבר מטוסים ישראלים מעל לשטחן. מעבר מעל תורכיה נראה כיום פחות אפשרי מבחינה פוליטית בהשוואה למצב בעבר.
- עיראק נמצאת במוקד התעניינות מערבית, בשל העובדה שמדינות מערביות הפילו את סאדאם והן רוצות לראות בעיראק מדינה יציבה ודמוקרטית. יש טענה שפעילות אווירית ישראלית מזיקה ליציבות – הכול כך שבירה – בעיראק, בניגוד לסוריה שהעולם חדל מלהתעניין בגורלה.
לסיכום ניתן לומר שבמקביל להתחממות העימות בין ישראל ואיראן, מבסס המשטר האיראני את שליטתו בעיראק כדי לחבר בעוצמה צבאית את מרכיבי הקשת השיעית הצפונית: איראן, עיראק, סוריה ולבנון, המעניקה לאיראן מסדרון יבשתי ישיר אל ישראל ואל הים התיכון.
