שטח אש צבאי בעומק מדבר יהודה, כמה ימים אחרי פרוץ הקרבות באירופה. קילוחי עשן ומטחי ירי נוסכים תחושה אוקראינית, אבל האבק כולו מתוצרת הארץ וכמובן השרב האביבי. אין צורך במעיל שהבאנו מהבית. גורם צה"לי בכיר מגיש לי מצרך חיוני הרבה יותר – אטמי אוזניים. כמאתיים לוחמי גדוד מילואים מחטיבת הנגב מבקיעים דרכם לנגד עינינו ומשקפותינו אל תוך מתחם בטונדות ודיקטים, דמוי סמטאות עזה או משעולי דרום לבנון. פגזים, אש מקלעים, צרצורי קשר, קצת צעקות. רק רמקול עם מואזין חסר.
בראש הכוח המתרגל נעים בזהירות כמה טנקים, ולצידם חי"רניקים מיוזעים – פיצוח טרי של שיטת אימון חסכונית ובטיחותית בשטח בנוי. מאז שלהי המאה שעברה ועד אופק האירועים העתידי זוהי זירת הלחימה הכמעט בלבדית של זרוע היבשה. קרבות שי"ן בשי"ן הם בעיקר נוסטלגיה. קרב השריון הגדול בתולדות ישראל (סיני, אוקטובר 73'), התרחש כשמפקד פיקוד הדרום אלוף אליעזר טולדנו, הנוכח אף הוא פה, היה בן יומיים. תת־אלוף דוד זיני, מפקד המרכז הלאומי לאימוני יבשה והוגה תפאורת התרגיל, נולד ב־74'. המח"ט אסף חממי הוא יליד 82', שבה התרחש קרב השריון הצה"לי האחרון (סולטן יעקוב). כמעט כל מעייניהם המקצועיים נתונים ללחימה באזורים צפופי אוכלוסייה עם אויב חמוש בנשק קל או אנטי־טנקי, כזו שמאתגרת עכשיו את צבא רוסיה חסר העכבות.
צה"ל מנוע מלאמץ את כללי הפתיחה הרוסיים באש, מדינית ומוסרית, אבל גם אינו יכול להרשות לעצמו להפסיד. אם אוקראינה תובס, האוקראינים ישרדו. אם ישראל תובס היא תוכחד. האבחנה הצלולה והנצחית הזו היא המענה לתהייה איך זה שגם ב־2022, כשהגבולות שקטים יחסית והנהנתנות חוגגת, מאות ישראלים בעשור השלישי והרביעי לחייהם מניחים לחמישה ימים את שגרת הדאגות האזרחיות שלהם, ויוצאים למדבר כדי להתאמן בנשק חם. הם מבינים שאין ברירה.
אַתם קו ההגנה הראשון של מדינת ישראל, מודה להם הרמטכ"ל אביב כוכבי בשיחת סיכום קצרה בסוף התרגיל, כשהשמש נערכת לשקיעה, ומפקדי הגדוד – לאימון לילה. הוא גם מציין שמלחמות פורצות כמעט תמיד בהפתעה, כמו באוקראינה, ולכן היה שמח לגייס אותם מדי שנה לחודש אימון. ההכרזה הזו אינה גוררת פרץ של מחיאות כפיים, בין השאר כי החבר'ה די מותשים, אבל הרעיון מובן היטב.
נכון לעכשיו, כוכבי בקושי יכול לארגן עבורם תרגיל דומה פעם בשנה, מפני שחלקו של סעיף הביטחון בתקציב הלאומי מצטמק והולך. ב־1981 הוא עמד על 31 אחוז, ב־2022 על 11 אחוז. המדינה עצמה התעשרה בינתיים, אבל גם עלויות הצבא התייקרו עשרת מונים. טנק חדש עולה ריאלית פי שמונה ממה שעלה ב־73'. טיל עורב נגד טנקים – פי חמישה. עלותו של קילומטר נסיעה ברכב משוריין מתוצרת הארץ היא ארבעת אלפים שקלים. תמורת כל מטוס מדגם F35 משלמת ישראל למפעלי לוקהיד בארצות־הברית כ־80 מיליון דולר, ועוד לא דיברנו על הכספים הנצרכים לסיכול תנופת הייצור של הגרעין האיראני. במערכת הביטחון יוצאים מתוך הנחה שטהרן תפר כהרגלה גם את ההסכם המתגבש בווינה, ואז צה"ל יידרש להלום בה בהתראה קצרה. גם אם זה יקרה רק ב־2030, כבר עכשיו מוכרחים להתכונן.
בנוסף, צריך לשלם משכורות ראויות למשרתי צבא הקבע, תשתית הפיקוד וההנעה של התרגיל במדבר יהודה ושל מכונת המלחמה הישראלית כולה. משאבי אנוש איכותיים ומתוגמלים הם ערובה לכך שלא ניקלע בעתיד למצבים אוקראיניים. אם נחסוך היכן שאסור לחסוך, אם תהליכי ההתייעלות – במירכאות או בלי מירכאות – יחתכו בבשר החי של יכולת ההרתעה, בוקר אחד אנחנו עלולים לגלות מולנו במראה את זלנסקי. יש לו כריזמה מרשימה ורוח קרב לתפארת, אבל אין לו כמעט צבא. אילו היה לו, פוטין לא היה מתפתה לתקוף.
בשבוע שעבר, ארבעה ימים אחרי שפוטין התנפל על אוקראינה, העבירה הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת "חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל", שמתנגדיו בתקשורת אוהבים לכנות "החוק להגדלת הפנסיות". 57 הצביעו בעדו, 56 נגד, ממש על חודו של קול. הוא נועד לעגן בחקיקה את הפנסיות התקציביות שניתנו בעבר למשרתי הקבע תחת שם הקוד "הגדלות הרמטכ"ל". בצה"ל כופרים בטענה שההגדלות הללו אושרו בשעתן ללא הרשאה מפורשת, אבל מודים שהיו שנים שבהן הדבר נעשה "באופן נרחב מדי". בג"ץ אותת לאחרונה למערכת הביטחון שיש צורך בהלבנת ההגדלות, ושר הביטחון בני גנץ יצא למערכה כבדה כדי להעביר בהקדם חוק מתאים, ולהדוף את ההתנגדויות הפנים־קואליציוניות, בעיקר מכיוון מפלגת העבודה. בוועידת מקור ראשון ערב ההצבעה בכנסת כינה השר את המתנגדים "אישי ציבור חסרי אחריות, חלקם פוסט־ציוניים, שמוכנים להחליש את כולנו בשביל לייקים".
אף שגנץ עצמו נוגע בדבר, כרמטכ"ל בדימוס הנהנה מפנסיה צבאית נדיבה, מותר להניח שמאבקו למען החוק נובע ממניעים ענייניים. הטענה שגנץ וכוכבי דואגים לעצמם ולחבר'ה נועדה להסיח את הדעת מהמניע האנטי־מיליטריסטי של רוב המתנגדים, במסגרת מאבקם ההיסטורי להקטנת צה"ל, ומהתכלית העיקרית של החקיקה: הבטחת עתידו של צבא היהודים. אם המדינה תקצץ בפנסיות של משרתי הקבע ותתעקש לשלם להם משכורות קמצניות, יהיה קשה יותר ויותר להשאיר אותם בצבא. לא רק אנשי 8200 יעשו דרכם החוצה, גם המערך הקרבי יידלדל. כמה שנים יהיה אפשר להחזיק אנשים טובים כמפקדי פלוגות או מג"דים שבקושי רואים את האישה ואת הילדים, כאשר הפיתויים בחוץ גדולים כל־כך וכיוון הזרימה בחברה הישראלית הוא מהכלל אל הפרט? כבר היום כ־50 אחוז מבני הנוער אינם מתגייסים כלל, והשאננות חוגגת. עדיין קשה להעריך אם לקחי המלחמה באירופה ישפכו עליה צוננים.
במטכ"ל משדרים חרדה. על פי נתונים שטופטפו משם לאחרונה, ב־2021 נרשם מספר שיא של קצינים פורשים. בשיחות נפש ובשאלונים הם מביעים חשש מהרעת תנאי העסקתם, אם הכנסת לא תאשרר למפרע את הגדלות הרמטכ"ל. גם האווירה הציבורית מקטינה את החשק להמשיך לשרת. "אני בן 32", קונן אחד הקצינים הפורשים בימים האחרונים, "יש לי הצעות מאוד טובות בחוץ. למה לי לקחת סיכונים ולהמשיך לשרת עד גיל 42, כשאומרים עליי בחוץ שאני אוכל חינם ומתכננים לקצץ לי בפנסיה?"
מסמך מטעם דובר צה"ל טוען שהדיבורים על עלות של 1.4 מיליארד שקלים לשנה הם "אחיזת עיניים", מפני שבלי קשר להגדלות רמטכ"ל כלשהן המדינה מחויבת לשלם פנסיות חודשיות ל־40 אלף גמלאים ולששת אלפים אלמנות ושארים, 2,500 שקל בממוצע לכל אחד ואחת. לפי חישובי הצבא, העלות השנתית האמיתית עבור פורשים טריים לגמלאות היא בסדר גודל של עשרות מיליונים בלבד. אם יושג הסדר יצירתי הוגן בשיחות המתקיימות כעת בין מערכת הביטחון לאוצר, יהיה אפשר לייעל את מערכת השכר בצה"ל ולכווץ בהדרגה את החוב האקטוארי שנוצר בגלל הפנסיות התקציביות שניתנו במאה שעברה, והוחלפו מזמן בפנסיה צוברת. בכל מקרה, רק 1 מכל 11 משרתי קבע צעירים עתיד לזכות בפנסיה ובקצבת גישור מקופת המדינה. רובם המכריע יאולצו לפרוש הרבה קודם, גם אם ירצו להישאר, כי כך נקבע בהסדר קודם עם האוצר. אומנם חלקם אינם משרתים במערך הקרבי, אבל הצבא זקוק גם לקציני חימוש, לנגדי מוסך ולאנשי מטה. הפנסיה שצפויה להם עם פשיטת המדים העתידית מפצה אותם על השכר הנמוך יחסית לאורך שנות שירותם. כבר בעשור האחרון שכרם של משרתי הקבע נשחק ביחס לשוטרים, לסוהרים ולשכר הממוצע במשק.
הדיון הוא לא על הפנסיות אלא על איכות הצבא, טוענים בצה"ל לקראת ההצבעות על החוק בקריאה שנייה ושלישית. אירועי אוקראינה וטיוטת הסכם הגרעין בווינה אולי יעזרו לשכנע את נציגי הליכוד והציונות הדתית להצביע הפעם בעד, כפי שבלי ספק היו מצביעים לו היו עדיין בשלטון. ממתי הימין נגד צה"ל?
"יש רק דרך אחת לעצור התגרענות של מדינות טרור", אמר ראש האופוזיציה בנימין נתניהו בדיון בכנסת בקריאה הראשונה בשבוע שעבר, "והדרך הזאת היא שילוב של סנקציות משתקות ואיום צבאי פעיל". כראש ממשלה וכשר ביטחון לשעבר הוא בוודאי יודע שאי אפשר להבטיח איום צבאי פעיל על אויבי ישראל בלי לתגמל כראוי את אנשי הצבא פה.
