איש מרצ ח"כ מוסי רז ידוע בעמדותיו הנטועות בשמאל הקיצוני, אך השבוע הוא שבר אפילו את השיאים של עצמו. בציוץ בטוויטר דיווח רז על הצעת חוק שלו, שתאסור לחלוטין על סחר בעתיקות. זו יוזמה יפה, שאומנם יש בה פגיעה מסוימת בחופש הקניין אך היא מצרפת את ישראל למועדון המכובד של רוב המדינות המפותחות, האוסרות כליל סחר בעתיקות. ואולם, החלק הקומי־טרגי בציוץ הגיע בשלב הנימוקים. לשיטתו של ח"כ רז, הסחר בעתיקות "גורם להטיה היסטורית" ול"מחיקה של הנרטיב ההיסטורי הפלסטיני".
אכן, הפגיעה באתרי עתיקות ביהודה ושומרון, שרז מכנה בציוצו "השטחים הכבושים", הפכה כבר מזמן למגפה. שילוב נסיבות חוקיות ופוליטיות הביא לכך שהאכיפה נגד שוד עתיקות באזורים הללו אפסית. היחידה למניעת שוד עתיקות ברשות העתיקות מנועה מלפעול מעבר לקו הירוק; הממונה על אכיפת חוקי הגנת העתיקות ביו"ש הוא קצין המטה לענייני ארכיאולוגיה במנהל האזרחי, שכלי האכיפה העומדים לרשותו זעומים עד מעליבים, ועל פעילותו מוטלות מגוון מגבלות. לכן כל התגייסות מצד רז למניעת הרס אתרי העתיקות באזורים הללו מבורכת, ובכללה גם יוזמת החקיקה שהכריז עליה. שיחות עם העוסקים בתחום מלמדות שעתיקות שמקורן בשוד מגיעות באופן שוטף לסוחרי העתיקות; הפיכת הסחר לבלתי חוקי תקטין את הביקוש לעתיקות "חדשות", וממילא תפחית את המוטיבציה של השודדים.
אבל אחרי שהסכמנו על הצורך להגן על שרידי העבר מפני שודדים, ראוי לתהות מהו אותו "נרטיב היסטורי פלסטיני" שמוסי רז מדבר עליו. בעשורים האחרונים פורחת בקרב אינטלקטואלים פלסטינים תעשייה שלמה של שכתוב ההיסטוריה, שבמסגרתה נכתבות מחדש, באופן מעוות ומסולף, תולדות הארץ. הנוכחות הישראלית והיהודית נמחקת מדפי ההיסטוריה של "פלסטין", ותחתיה נברא "נרטיב היסטורי פלסטיני", שנועד למלא חלל מובנה שממנו סובלת הלאומיות הפלסטינית.
במשך שנים טענה מדינת ישראל ש"אין עם פלסטיני", וכיוונה לכך שלפלסטינים אין זהות לאומית מובחנת. עד היום אפשר לשמוע את הטענה מפי דוברי ימין. אולם מי שבוחן את הסוגיה בעיניים פקוחות לא יכול להתעלם מכך שזהות לאומית פלסטינית אכן התגבשה בשטחי פלשתינה־א"י המנדטורית במאה העשרים. ועדיין, זו זהות לאומית "נכה", נעדרת שורשים היסטוריים של ממש. בארץ ישראל יש שרידים ארכיאולוגיים למכביר, והחלק המכריע שלהם, ודאי השרידים הקדומים יותר, שייכים לעם ישראל על שתי ממלכותיו, ולאחר מכן למדינה היהודית שצמחה בארץ בתהליך איטי לאחר שיבת ציון. גם שרידים מתקופות מאוחרות יותר, לפחות עד לתקופת הכיבוש המוסלמי, אינם יכולים לשמש מצע לנרטיב ההיסטורי של הלאום החדש.
כדי להתמודד עם ממצאי העבר, הפלסטינים אינם פועלים לשימורו אלא ההפך: בהר הבית ובכל רחבי יהודה ושומרון מתקיים מאמץ פלסטיני מודע למחיקת שרידי העבר היהודי, לצד שכתוב העובדות ההיסטוריות בספרי הלימוד וההיסטוריה הפופולרית. במקביל נבראה יש מאין זיקה חסרת בסיס לעמים הכנעניים שישבו בארץ לפני הופעת עם ישראל על במת ההיסטוריה. ספק אם יש בעולם כולו היסטוריון רציני שמאמין לתיאוריה הכנענית הזו, אך בספרי הלימוד הפלסטיניים, וגם בנאומיו של אבו־מאזן, היא מופיעה כעובדה בלתי ניתנת לערעור.
כעת גם מוסי רז מאמץ אותה. עמדותיו הפוסט־ציוניות, המעדיפות את הזיקה הפלסטינית לחבלי ארץ האבות על פני הזיקה היהודית, יוצרות אצלו עיוורון בררני, שמאפשר לו לכתוב את צירוף המילים "הנרטיב ההיסטורי הפלסטיני" ולהתכוון אליו, על אף התנגשותו החזיתית עם העובדות הארכיאולוגיות. חבר הכנסת הוותיק ממרצ, בכיר שלום עכשיו לשעבר, לא רק רוצה להיות בצד הנכון של ההיסטוריה, הוא ממציא אותה מחדש.
חוק מעליב
הכנסת ערכה השבוע מהלך חשוב לקראת ביצור ההגנה על חופש הביטוי במדינת ישראל: היא אישרה בקריאה טרומית את הצעת החוק שיזמה ח"כ גבי לסקי לביטול העבירה של "העלבת עובד ציבור".
את העבירה הבעייתית הזו ירש חוק העונשין הישראלי, בתיקוני נוסח קלים בלבד, מפקודת החוק הפלילי המנדטורית.
כיאה לחקיקה הקולוניאלית הבריטית, העבירה נוסחה באופן כוללני, כדי להקל על השליטים הזרים להטיל את מוראם על האוכלוסייה המקומית. אך גם אחרי שהחקיקה לבשה מחלצות ישראליות, האופי הבעייתי שלה נותר בעינו. נוסח הסעיף לא מגדיר בבירור מהי "העלבה", ואינו יוצר הבחנה ברורה בין ביקורת לגיטימית לעלבון. ממילא, כל אזרח שמתבטא כלפי בעל תפקיד רשמי, למשל שוטר, באופן לא מנומס, חשוף לאישום פלילי שענישה בצדו.
במשך השנים צמצם בית המשפט העליון במעט את תחולת הסעיף, אך עדיין נעשה בו שימוש נרחב. לסקי אומנם מבקשת להגן בהצעתה על אנרכיסטים ועל פעילי שמאל קיצוני, אך למרות הכוונה הבלתי רצויה, המעשה רצוי בהחלט. עבירה רחבה וכוללנית כזו אינה מתאימה לספר החוקים של מדינה דמוקרטית, ויש לקוות שביטולה בשלוש קריאות יושלם במהרה.
שופטים מהבטן
שרת המשפטים לשעבר ושרת הפנים בהווה איילת שקד זכתה השבוע לסגירת מעגל, כשבג"ץ הכשיר בפסיקתו ביום שני את צווי התפיסה ב"רובע חזקיה" בחברון. בכך הוסרה אחת מאבני הנגף המשפטיות בדרך לקידום תוכניות הבנייה ליהודים במקום. הסוגיה שהובאה בפני השופטים הייתה סבוכה, אולם חוות הדעת העיקרית בפסק הדין, שכתב השופט אלכס שטיין, פירקה את המורכבות וסללה חלקית את הדרך לבנייתו מחדש של הבסיס הצבאי במקום, ולהקמת מיזם המגורים המתוכנן.
שקד, בעידודה ובהכוונתה של חברת הכנסת אורית סטרוק, היא שדחפה מתוך הממשלה את קידום התוכניות. וכעת השופט אלכס שטיין, ששקד דחפה אישית למינויו לבית המשפט העליון, הוא שהוביל את פסק הדין שאפשר את הבנייה, בהסכמת השופט יצחק עמית ונגד דעתו החולקת של השופט ג'ורג' קרא, שסבר שיש לבטל לחלוטין את צווי התפיסה.
פסק הדין הנוכחי, יש להדגיש, אינו סוטה מהקו שנקט בג"ץ מאז פרשיית אלון־מורה לפני כ־42 שנה, הקובע שאין ליישב יהודים על קרקע שנתפסה מתושבים פלסטינים לצורך צבאי. לכל הגורמים הרשמיים וההתיישבותיים שהיו מעורבים בתכנון רובע חזקיה היה ברור מהרגע הראשון שהשכונה היהודית לא תיבנה על הקרקע שנתפסה מפלסטינים אלא רק על החלק שהוחזק בידי עיריית חברון, ושתמורתו היא קיבלה מזמן שטח חלופי. עם זאת, בפסק דינו שרבב השופט שטיין אמרת אגב חשובה מאוד, המערערת על החלוקה הדיכוטומית בין צורכי ביטחון לצורכי התיישבות, וייתכן שבעתיד תהפוך לרבת משמעות. "יישוב אזרחים ישראלים במקרקעין התפוסים אינו מפקיע מיניה וביה את קיומו של הצורך הביטחוני במקרקעין ואת ההצדקות לתפיסתם הצבאית", כתב השופט. "יתרה מכך: כפי שנפסק בעבר, נוכחות יהודית אזרחית היא חלק מתפיסת ההגנה המרחבית של צה"ל באזור".
הדרך למימוש תוכנית רובע חזקיה עוד ארוכה. במקביל לעתירה שנדחתה השבוע, תלויה ועומדת בבג"ץ עתירה נוספת, שתוקפת ישירות את הוצאת היתרי הבנייה למבנים המתוכננים. אך הפסיקה הזו, כמו רבות אחרות, מוכיחה עד כמה דעותיו הפוליטיות של כל אחד משופטי בית המשפט העליון משפיעות על פסקי הדין שלו. בניגוד להטפות הנשמעות לא פעם מנשיאי העליון לדורותיהם, השפיטה אינה מלאכה מקצועית בלבד. עולם הערכים של השופט תופס מקום מרכזי בפסיקותיו.
המחשה נוספת לכך ראינו במחלוקת שהתגלעה השבוע בין השופטים שדנו בפינוי המשפחות הערביות בשייח' ג'ראח. מהצד האחד ניצב השופט נעם סולברג, מן העבר השני השופטת דפנה ברק־ארז, ובתווך השופט עמית, שהפעם נטה נגד זכויות היהודים במתחם. לכן בחירת השופטים לעליון מרכזת תשומת לב רבה כל כך, וזה מקור האכזבה הגדולה, ככל הנראה, מכך שאיש מארבעת השופטים שנבחרו אינו בן דמותם הערכית של שטיין או של סולברג.
