קשה להישאר אדיש לסרטוני Daf Reactions של מרים אנזובין, כוכבת הטיקטוק שחורכת את הרשתות כשהיא מציגה את הדיונים בין האמוראים בשפה משוחררת ורלוונטית כפי שהם נתפסים בעיניים של דור ה־Z. כך למשל, כשהיא מדבררת את רב חסדא, המתיר לאישה מבוגרת להתאפר בחול המועד, הוא מכנה את בר־הפלוגתא המחמיר במילים 'מיזוגן', 'אייג'יסט' ומוסיפה עוד כמה מילים גסות שהנייר אינו סובל. זהו סרטון מטלטל. הוא מציף את סוגיות התלמוד העתיקות בתחושה של עכשוויות ונגישות, ובד בבד משדר חוסר כבוד תהומי כלפי חכמיו. וכשסרטון כזה הופך ויראלי, זה חילול השם נורא או קידוש השם שאין כדוגמתו? האם צריך להירתע מן הסגנון המחוצף והמזלזל או להתמקד במהות, בתוכן, ולחשוב על כך שדיני איפור בחול המועד מעולם לא הונגשו בצורה נרחבת כל כך למאות אלפי בני נוער בארץ ובעולם?
השאלה של תוכן מול סגנון עלתה בערך באותו הזמן בהקשרים קצת אחרים. שני נאומים שבהם תיאר ח"כ דודי אמסלם את שופטי בית המשפט העליון כמי שכותבים את פסקי הדין שלהם בהיותם שתויים, זכו לגינויים חריפים, עד כדי מכתב אישי שכתבה לאמסלם נשיאת בית המשפט השופטת אסתר חיות. אך במקביל לזעזוע הציבורי הנרחב, היו רבים שראו דווקא בביקורת על הסגנון הבוטה התמקדות בטפל והתחמקות מן העיקר, מן התוכן. מהן כמה מילים לא נעימות, אל מול הבעיות האמיתיות שאותן הציף אמסלם? וכפי שסיכם ח"כ סמוטריץ': "בין מהות לסגנון אני בוחר במהות; דודי אחי, אני איתך!"
עכשיו אני פונה אליך, הקורא המסור שעובר לאחרונה בין רבני הציונות הדתית ומראה להם טורים שלי בתקווה שיגזרו עלי נידוי. שים לב למילים הבאות, הן ייתנו לך חומר לעבוד איתו.
אני מאמין שבאמת־באמת אין בכלל מהות. אין תוכן. הכול רק סגנון. קליפות על גבי קליפות. ולא כמו קליפות של פומלה, שעמוק בפנים מסתתר בהן משהו. אלא טור אינסופי של קליפות כל הדרך עד למטה. כמו קליפות של בצל; כמו בבושקה. וככל שתקלף לא תגיע לתוכן סופי, ממשי, שבו תוכל לאחוז. רק הד קולו המרוחק של האינסוף הלא־מושג אשר פניו לא ייראו. לכן הדבר היחיד שמשנה הוא הדרך, האופן שבו דברים נאמרים, צורת המפגש שלנו איתם. המנגינה שלהם. הציור שהם מציירים לנו בנפש.
זה סוד גדול, חברים. תסתכלו למשל על בית המקדש. מחיצות על גבי מחיצות, גדרות ופרוכות ושערים, שמבדילים בין החצר לבין הקודש ובין הקודש לקודש הקודשים. ומה יש בו, בקודש הקודשים? כלום ושום דבר. אבן שטוחה, ריקה. חלל פנוי שנותר אחרי גניזת ארון הברית בימי יאשיהו (ארון שגם הוא, במהותו הפנימית ביותר, ייצג את האין המוחלט, אבל על כך בהזדמנות אחרת). אנחנו לא דת שמתעסקת בדבר כשלעצמו, אנחנו דת של דרך.
זה לא אומר שאי אפשר להתווכח על הסגנון עצמו, אגב. האם אין בכלל מרחב להומור ביחס לדברי חז"ל? והאם מילים חריפות ובוטות הנזעקות מעל בימת הכנסת גרועות יותר מעקיצות מושחזות הנאמרות באלגנטיות? ובלבד שלא נפטור את נושא הדיון כחסר חשיבות, כשאלה קטנונית של סגנון. כי הסגנון הוא כל מה שיש לנו. הכול.
בליבה של היהדות נמצא הסגנון המיוחד שלה. צורת הדיאלוג הייחודית לה. המתח בין המידה של עזות מצח שנדרשת ללומד, "לא הביישן למד", לבין החובה להיזהר בגחלתן של חכמים ולהתאבק בעפר רגליהם. ובעיניים של הנצח, זה חשוב הרבה יותר מן השאלה הקונקרטית של איפור בחול המועד.
ההגדרה ההלכתית לקידוש השם היא מי שלומד תורה ומשמש תלמידי חכמים, ו"דיבורו בנחת עם הבריות". הוא לא חייב לומר דברים נכונים, הוא אפילו לא צריך להגיד דברים חכמים במיוחד. אם יש משהו אחד שהוא חייב היה ללמוד בבית רבו, זה שיהיה דיבורו בנחת עם הבריות. אחרת, חלילה, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו.
