"אתם אינכם מבינים מה זו דמוקרטיה" הטיחה אתמול (ב') הסופרת והפובליציסטית עירית לינור בחגי סגל (עורך "מקור ראשון") ובעוזי ברוך (מנכ"ל ערוץ 7) באחד הפאנלים המרתקים שהתקיימו במסגרת בוועידת "מקור ראשון". היא טענה "כשאני שמה פתק בקלפי הוא קדוש וכשעליו כתוב 'הליכוד בראשות נתניהו', אני בוחרת במנהיג שלי ואיני מוכנה שהאופוזיציה תגיד לי מי יעמוד בראש המחנה שלי כי זה לא דמוקרטי". טיעון זה מושמע רבות מפי אוהדי נתניהו המדגישים כי כאשר יש ראש ממשלה העומד בראש מפלגה של שישה מנדטים בלבד – זו הפגיעה האמיתית בדמוקרטיה.
נראה כי דווקא לינור, ינון מגל (שהשתתף אף הוא בפאנל), גלית דיסטל-אטבריאן ורבים אחרים החוזרים שוב ושוב על טיעונים אלה, הם המתקשים בהבנה של מהות הדמוקרטיה הישראלית. הרי איש אינו מערער על זכותם לבחור במנהיג הרצוי להם ואיש אינו מכתיב מי יעמוד בראש מחנה זה או אחר, אבל בחירת המנהיג אינה התכלית, היא האמצעי. המשחק הדמוקרטי הוא על השאלה מי ינהיג את המדינה ובאיזו דרך.
כשם שזכותה של לינור להחליט כי או נתניהו או כלום, זכותם של אחרים להחליט כי אין הם מעוניינים לשבת בממשלה תחתיו. כעת עליה להחליט מה עדיף על מה: להידבק באדם בשל סגידה אישית או לוותר על האדם, גדול ונערץ ככל שיהיה, למען השגת המטרה של הובלת המדינה בדרך האידיאולוגית שהימין מאמין בה. לצערנו, ברור לחלוטין מה היא בחירתם של לינור וחבריה.
לכן באמירה כי ברגע שנתניהו יוחלף ניתן להקים כאן ממשלת ימין אמיתית, אין שום דבר אנטי דמוקרטי. 61 חברי כנסת, רוב דמוקרטי לכל הדעות, אמרו שאינם רוצים לראות את נתניהו בראשות הממשלה. גם אם סיבותיהן של חלק מהם מופרכות או אישיות או שאינן ענייניות, עדיין הם 61. למעשה המספר הזה גדול בהרבה כי קשה להאמין שחברי הרשימה המשותפת, שאינם נמנים עם 61 חבריה הקואליציה, רוצים לראות את נתניהו בראש ואגלה עוד סוד קטן ללינור ולחבריה: גם בליכוד, מפלגתו של נתניהו, יש לא מעט חברים שגם הם חפצים בכל ליבם שיסתלק, אם בעסקת טיעון ואם בכל דרך אחרת, כדי שיוכלו לחזור לממשלה, ולולא דמסתפינא (ואולי "דמשתפינא") גם היו אומרים זאת בריש גלי.
גם טענת ששת המנדטים – אין מופרכת ממנה. ברגע שחבר כנסת מצליח לזכות באמון הכנסת – המשחק הדמוקרטי מתגשם במלוא הדרו ואין זה משנה אם הוא עומד בראש מפלגה של שישה מנדטים או שלושים ושישה. אגב, אין בדברים אלה משום הבעת תמיכה או הגנה על ממשלת בנט. ניתן להסכים שמדובר בממשלה רעה לימין ועדיין לסבור כי היא פועלת מכוח העקרונות הדמוקרטיים.
והממשלה הזו אינה טובה, ולא רק לימין. אלא שלמעשה, מימי בגין קשה למצוא ממשלה אחת שהייתה טובה לימין, ובוודאי לא ממשלת נתניהו שתמיד העדיף לזרוק את הימין לפח האשפה ולהעדיף את השמאל על פני הציונות הדתית, שלה הוא בז מסיבות אישיות ולא ענייניות. פעם זה אהוד ברק, פעם זו ציפי לבני, פעם בני גנץ ופעם יאיר לפיד. קשה מאד לקרוא לראש ממשלה שתמך בהתנתקות, הכריז על פתרון שתי המדינות, בלם כל ניסיונות רפורמה במערכת המשפט ובהרכב בית המשפט העליון ושבקושי הניח אבן אחת לבנייה ביהודה ושומרון תוך שהוא מניח לבנייה הפלשתינית להשתולל באזור C, בשם "ימין".
כאשר עושים דה לגיטימציה לדמוקרטיה, מגיעים למחוזות מסוכנים ביותר. בנסיבות אחרות היו אותם אנשי ליכוד תומכים בהתלהבות. קחו למשל את חוק הגיור. חוק זה תואם בדיוק לערכיה הליברלים והלאומיים של התנועה אלא ש"המצווה להיכנס בממשלה" מונעת כל חשיבה רציונלית. ממש כמו שהיה בהצבעה השערורייתית שלהם על חוק האזרחות או בהצבעה נגד החוק לשמירת דגימות מנפגעות תקיפה מינית. השכל הישר אבד. הפוליטיקה הקטנה ניצחה. לומר את האמת, די משונה לשמוע חברי כנסת מהליכוד נתפסים לטרמינולוגיה החרדית וטוענים בלהט כי חוק הגיור יפלג את העם.
האין הם חשים כי הצביעות החרדית מסמיקה מזמן? היש מפלג יותר מהחרדים עצמם? הרי רשימות "פסולי החיתון" שהם מאיימים בהן קיימות אצלם מקדמת דנא. אצל החסידים והליטאים האשכנזים הן כוללות כבר את כל יוצאי עדות המזרח, "הפרענקים", ולא מעכשיו. רשת החינוך "בית יעקב" נעולה בפני בנות ספרדיות. בחור או בחורה חוזרים בתשובה הרי הם בבחינת מוקצה מחמת מיאוס לעניין שידוכין, בין בעולם האשכנזי ובין בעולם הליטאי-ספרדי. מי שאינו מצטיין בלימודיו בישיבה יגלה שאינו ראוי לבוא בקהל המשודכים, לפחות לא באליטה שבהם וכך גם כלה שהוריה אינם מסוגלים לספק "סידור מלא" הכולל דירה ונדוניה שמנה.
כששומעים את הטיעונים הללו נזכרים בפסוק אחד מדברי דתן ואבירם אל משה: "העיניי האנשים ההם תנקר?" אכן הם הצליחו לשכלל את מלאכת ניקור העיניים למדרגה אמנותית של ממש עד שזו אחזה גם בליברלים ובלאומיים שבליכוד. אבל השיח האלים והמנוכר בין המחנות מרקיע שחקים. היריבות בין המחנות כוללת כעת קללות ועלבונות מהסוג הנחות ביותר.
בפאנל אחר שהתקיים בוועידה, מרתק אף הוא, שוחחו הרב חיים נבון ומיכה גודמן על ספרו של גודמן – "מהפכת הקשב" – והסכימו כי בעולם המקוטב הישראלי מחלוקת הפכה לשנאה. האדם מזהה בזולתו הגדרה אחת שבה הוא שונה ממנו והיא הופכת מעוד פריט אינפורמטיבי עליו, לזיהוי הבלעדי שלו עד כדי תיעוב מוחלט. דוגמא לכך ניתן היה לקבל כאשר מנכ"ל ארגון "חותם", עמיטל בראלי, סירב ללחוץ את ידו של השר מתן כהנא בכנותו אותו "מחריב יהדות בנוכלות ורמייה" בתום פאנל בנושא הגיור. ללא ספק, הבושה היא כולה של בראלי.
