ביקום מקביל, השבוע הדרמטי בכל הגזרות היה מוצא את העם בישראל בעיצומה של סגירת הרשימות לקראת הבחירות לכנסת ה־21. לולא נפתר משבר חוק הגיוס ערב הפסח, היינו מצויים שישה שבועות לפני בחירות, ובסדר יום שהוא חלומו הפוליטי של כל ראש ממשלה. האמריקנים קוראים לזה "קמפיין גן הוורדים": בחירות בלי מסע בחירות, רק נאומים לאומה והחלטות ביטחוניות שהרוב המכריע של הציבור מאוחד מאחוריהן – מהגרעין לסוריה, לאיראן, לשגרירות, ל"נכבה". ליריבים יש שתי ברירות אכזריות: או לגבות את ראש הממשלה ולהימחק, או לתקוף אותו ולהתאדות.
זה לא משחק ב"מה היה אילו". הרי כבר בעיצומו של המשבר לוח הזמנים היה ברור. גם ההודעה על עתיד הסכם הגרעין, גם העברת השגרירות האמריקנית, גם המתיחות בצפון ובדרום. חודש מאי סומן כבר מזמן בלוח השנה כחודש עתיר התרחשויות. התוצאות בהתאם: הליכוד התקרב השבוע בסקרים לאזורים שלא שהה בהם מאז ימי שרון, לפני 15 שנה.
אז למה נתניהו לא הלך אז לבחירות? ומדוע לא עכשיו?
יש לכך שתי סיבות. הסיבה הראשונה היא פוליטית, ונובעת מהקרבה המסוכנת של שלוש־ארבע מפלגות ימין לאחוז החסימה, חלקן מעליו וחלקן מתחתיו. בבחירות האחרונות איבד הגוש 120 אלף קולות בגלל כישלון אלי ישי. בבחירות הקרובות הטבח מאיים להיות עצום ממדים: ש"ס על הקשקש, ישי מאיים לרוץ שוב, וגם כחלון וליברמן על שישה מנדטים מועדים לשאיבה. בחירות הן לא מירוץ אופניים: אי אפשר להוריד את הרגל מהדוושה. הליכוד עלול להצליח מדי.
כדאי לזכור שלנתניהו לא היה דחוף במיוחד אף פעם להשיג מספר יוצא דופן של מנדטים. הוא זוכר היטב שרוב הצרות של אריק שרון נגרמו לו מהעשירייה הרביעית שהכניס לכנסת. מבחינתו, מאז ומעולם, המשחק הוא גושי ולא מפלגתי. מה יעזרו 35 מנדטים אם לא תהיה לו קואליציה? באנגלית אומרים שהורים תמיד מרוצים כמו הילד הכי פחות מרוצה שלהם. בהתאמה, גם ראשי ממשלה תמיד רוצים בחירות כמו השותף שבמצב הכי גרוע שלהם.
מי בדיוק רוצה בחירות? ליברמן נהנה מכל רגע בביטחון, כחלון לא ישיג יותר מהאוצר, על צרות דרעי כבר הרחבנו, ובנט מוצא את עצמו נמחץ תחת המכבש הימני של נתניהו. בסקר פנימי של מפלגת העבודה התגלתה עובדה מדהימה: נתניהו ממוצב כרגע בדעת הקהל יותר ימינה מבנט. הקטטה על פסקת ההתגברות, שנשמעה לרוב הציבור כיפנית מדוברת, היא ביטוי לניסיון בידול כזה. איפה הימים המאושרים שבהם נתניהו היה בעד מדינה פלסטינית ובנט נגד; שנתניהו לא רצה כניסה קרקעית לעזה ובנט כן. כרגע הם במריבה על ניואנסים משפטיים.
הנימוק השני הוא פשוט שאין זמן. ענייני הביטחון והגרעין איידו כל עיסוק אחר. ניהול מסע בחירות מתיש במקביל לסדר יום של 18־20 שעות ביממה הוא כמעט משימה בלתי אפשרית. גם ליברמן וגם נתניהו העריכו השבוע בנפרד שב־2018 לא תהיינה בחירות. האם, בנוסף לנימוקים שפורטו כאן, הם יודעים עוד משהו שאנחנו לא יודעים על הקיץ הקרוב?
הטלפון בשלוש בבוקר
על יאיר לפיד עבר מה שקוראים בעגה המקצועית "שבוע מחורבן". הוא קיבל החלטה שלזכותה אפשר לומר שהיא אמיצה מאוד וגם מסוכנת מאוד, לצאת נגד נתניהו באלמנט החזק ביותר שלו: איראן. יו"ר יש עתיד תקף את ראש הממשלה על מסיבת העיתונאים של המצגת, והסביר גם שיציאה מהסכם הגרעין ראוי שתיעשה עם האירופים, דבר שהציב אותו שמאלה מטראמפ.
זו לא תקופה טובה למי שהיה בשנתיים האחרונות האתגר הפוליטי היחיד על נתניהו. בחורף התרגש עליו משבר יעקב פרי, ובסקרים הוא יורד באיטיות ועקביות, יחד עם אבי גבאי. השבוע גם ניכר לראשונה מעבר קולות מיש עתיד אל הליכוד, ולא להפך כפי שהיה עד היום. התמרון העדין שלו למשיכת קולות הימין הרך, ניסיון להימנע מביקורת ארסית על נתניהו לצד מסר של התחדשות, נראה ככזה שטעון חשיבה מחדש.
האתגר העיקרי של לפיד עוד מתחילת המסע לראשות הממשלה הוא להוכיח שהוא יכול להרים את הטלפון בשלוש בבוקר. אין פלא שברחבי הרשת צצו השבוע הסרטונים שמגחיכים את לפיד על אמירותיו לנתניהו שהוא אינו מכיר את אמריקה ולא יוכל להשפיע עליה. התינוק הצוחק שהודבק בסופם נועד לנטוע את המסר שהליכוד ינסה לשווק בקרב שמאלנים וימנים כאחד: לפיד לא רציני ולא מתאים. האם השבוע הזה יתברר כפגיעה אסטרטגית בו?
ובעיקר, מה יעשה לפיד? יצלול מתחת למים ויחכה שהגל יעבור. בהנחה שהבחירות לא ייערכו השנה, סדר היום עשוי להתחלף. במקביל, ברור כשמש עד כמה הוא זקוק לרמטכ"ל, רצוי שניים, בצמרת רשימתו. אלא שההיצע דל. גבי אשכנזי מבוהל עד אימה, בני גנץ מככב בסקרים אבל כבר הסתבך בשטות כשאמר שאינו פוסל את הליכוד. אם ימצא את עצמו אצל לפיד או גבאי הוא ייראה כמי שהציע את מרכולתו לכל דורש. אם מחפשים, בשורה חיובית ללפיד היא שבשבוע גרוע כזה הוא עדיין עם 18 מנדטים. זו הרצפה שלו, הוא יכול להתנחם.
