"מה הסיפור של הדתיים עם הבגדים, זה לא כבד?" שאלה אותי חיילת מתוקה בהרצאה ללוחמות קרקל וברדלס. לא עניתי. רק הבטתי במדים שלה, ברובה שאסור לה להיפרד ממנו, גם לא בשירותים, וכולנו צחקנו צחוק גדול. "מה הסיפור שלהם עם הבגדים?" אני שואלת את האיש שלי כשהדבר הראשון שעושים נערינו, הברדלסים בישיבת "אבני קודש", הוא להשיל את ה"שחור־לבן".
נדמה לי שצריך לדבר על זה, על זה שהיא צודקת, לוחמת קרקל, על כך שזה כל כך לא קל. זה קלאס באינסוף מאמץ.
בפרשת השבוע, נדרש הכהן לדקדק בבגדיו ברזולוציות של חוט אחד, ואם חסר חוט בבגדיו – הוא פשוט מת. זו בדיוק הסיבה שעשיו מוכר את בכורתו ליעקב: "הנה אנוכי הולך למות, ולמה לי בכורה?" עשיו לא טיפש. הוא יודע, כמו כולנו, שזו הצגת בכורה בכל יום מחדש: "הלבוש, גרסת הקאבר".
ונכון שאפילו קייט מידלטון, ונכון ש"אין לך יפה מן הצניעות", ועדיין, מי מדבר על זה שאת כן צריכה לעבוד קשה, כי את קלאס?
ולכן, בכל מקום שאני הולכת אליו, הם רוצים והן רוצות טעם בבגדים. אז קודם כול, נדבר על חוסר טעם: בשום פנים ואופן אי אפשר לסמוך את הדיון במוגנות לדיון בלבוש: לעולם לא לומר "זה מגן עלייך", ודאי שלא לומר: "זה מגן על אלה שמביטים בך, מפנייך". זו שפה של אשמה בעוד שלבוש יהודי ידבר בשפת היופי. כן לומר ולומר שוב: זה לא קל.
לקושי הזה תקרא התורה בביטוי "לכבוד ולתפארת". בגד אמור לבטא כובד פנימי, אבל גם לייצא אסתטיקה. אנשים כבדי ראש ייחסו אולי פחות חשיבות לנראות בעוד אנשים שנראותם אומנותם, יסרבו אולי להיות כבדי ראש מדי. הנביא יגדיר זאת במילים "מה ה' א־לוקיך דורש מעמך כי אם עשות משפט (והצדק צריך להיראות), אהבת חסד (תנועה פנימית) וביניהם וביניהם… "והצנע לכת", וכמו שנאמר: אינסוף מאמץ.
אז לשם מה כל זה? ואני אומר, במאמץ גדול: הקלאס, יהיה המאמץ שלא להרגיש אפס בעולם מקטין ומחפיץ.
כשירצה רש"י לַפּרשה להסביר מהו אפוד ואיך נראה מעיל, הוא יתבטא בצורה יוצאת דופן: "ולא שמעתי ולא ידעתי פירוש תבניתו וליבי אומר לי… שהוא כמין סינר שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים… ועוד אומר לי ליבי, מעילים – כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים".
אאוץ'. למה, למה יביא רש"י כדוגמה לבגדי כהן, את הפסוק הנורא שידבר בתמר, האנוסה?! מה יש לו, לליבו של רש"י? אחרי שמענה אמנון את אחותו תמר, "ויאמר שלחו את זאת מעליי החוצה ונעול הדלת אחריה! ועליה כתונת פסים, כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים" (שמואל ב', י"ג).
את זה יבקש רש"י. את המעיל הזה. ליבו אומר לו שנידרש יום אחד לאינסוף המאמץ של תמר, לעטות את מעיל המלכה שלה ולומר לעצמה: נכון שמקדש נשרף עכשיו, נכון שנגע בי הרוע, אבל אני – מלכה. היא תלך הלוך וזעוק, היא לא תשתוק, אבל היא תתחמם במעיל הזה, לכבוד ולתפארת, כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות. מעילים.
כך תעמוד אסתר המלכה מול אחשוורוש אבל בעיקר מול מרדכי. לראשונה בחייה היא לא תעשה את "מאמר מרדכי". הוא, ירצה ללבוש שק ואפר אבל היא תאמר לו: "נכון שעל ה"מה" בחיי כרגע אין לי שליטה, אבל אני אחליט איך. איככה – אוכל. "ותלבש אסתר מלכות".
בעיניה, זה הפור שמוטל עכשיו על כף המאזניים, זה מה שיציל את העם כולו שהגיע לכזו תחושת אפסות, עד שהוא צריך היתר מיוחד פשוט כדי להיקהל ולעמוד על נפשו, בסך הכול, להגן על עצמו. היא יודעת שהבגדים האלה, הם שיכריעו את גורלה לכאן או לכאן: "על לבושי יפילו גורל, יבקשו בגדי להם".
בכל בוקר יצטרכו לוחמים ולוחמות עזי נפש לעמוד במשא הזה, משא החן בעיני עצמנו. אני רואה את העולם כולו, היהודי ושאינו, נענה לקריאה האופנתית הזו. זה יקרה, ליבי אומר לי.
