משפחת סנדק גרה עשרים דקות ממני, בטלפון אחד הגעתי לאבא של אהוביה. הרבה נוער סביבי, בנים ובנות של חברות טובות, הם נערי גבעות. גרסת השוטרים לעומת זאת היא כללית ורחוקה עבורי. הייתי צריכה לחפור דרך עורך דין שמכיר מישהו בפרקליטות שמכיר מישהו… בקיצור, רחוקה. גם אידיאולוגית יש ערבוב של מה קרוב יותר ומה רחוק. העמדות וההתנהגות של נערי הגבעות רחוקות ממני אבל גם עמדות המשטרה והפרקליטות לגבי נערי גבעות, ואולי לגבי מתנחלים בכלל, רחוקות ממני. כל זה הופך אותי למוטה במידת מה ואני מכירה בזה.
אני מאמינה שלא רק אני מוטה. העובדה שהשר סמוטריץ' לא הורשה להיכנס לזירה, וההאשמה שהשוטרים זיהמו את הזירה (אגב, כשמקצוענים מזהמים זירה הם יודעים בדיוק מה להזיז ולאן בשביל לקבל את התוצאה הרצויה). ברגע שהמשטרה היא הגוף היחיד שנכח באירוע, מידת האובייקטיביות שלו מוטלת בספק. אנחנו נמצאים בתקופה שהאמון של הציבור במשטרה הוא לא מהגבוהים שידעה מדינת ישראל, ולכן זה לא זמן להגיד "אנחנו לא נספר את כל הפרטים אבל תסמכו עלינו". להפך, תשתפו אותנו, במיוחד אם אין מה להסתיר. גם גולדה מאיר אמרה בזמנו: "אני סומכת עליך בעיניים עצומות אבל מדי פעם אני פותחת בשביל לראות ששלך עדיין פתוחות". אולי עכשיו הוא ה"מדי פעם" שצריך לפקוח עיניים.
למערכת יש אינטרסים וזה בסדר גמור, ואף נכון עבורה לכבס את הכביסה המלוכלכת בפנים, אבל התפקיד שלנו לדאוג שאלה לא הגרביים שלנו שבמכונה. המערכת היא "גוף", לא רק במובן של פעילות אחידה אלא כזה היודע לסגור את ברז אספקת החמצן ליד פגועה כדי להציל את המוח. אפשר ושווה לאבד יד בשביל המוח. במקרה הזה המוח הוא האינטרסים הרחבים של מדינת ישראל והיד – נערי הגבעות בפרט ואולי מתנחלים בכלל.
גם אם סנדק היה אשם בכל המיוחס לו – זריקת אבנים על חפים מפשע, נהיגה בפראות וכו' – החתול שמר היטב על השמנת ולא פרסם בציבור את שמות השוטרים. בניגוד למקרה אלאור אזריה, אז, הרבה לפני הרשעה או זיכוי, ידע כל אזרח במדינת ישראל מה בדיוק קרה ושמו הופץ והפך למשל שידע כל חייל עברי שכדאי לו להיזהר מאוד. במקרה הזה, לא נראה חשוב שכל שוטר ידע שכדאי לו להיזהר מאוד, שגם אם יצא זכאי, גם אם יתברר שהוא לא צריך אפילו לעמוד למשפט, כדאי להיזהר מאוד בחיי אדם. אני לא רוצה להתחבא מאחורי מילים כלליות כמו חיי אדם. כדאי לו להיזהר מאוד בחיי נערי גבעות. ידוע שהגבעות הן לא בדיוק עמק הסיליקון של מדינת ישראל ונערי הגבעות נמצאים נמוך בתחתית החברתית. אבל גם נערים פרועים, ואפילו עבריינים כמו חלק מנערי הגבעות, לא צריכים למצוא את עצמם מתים מתחת לרכב הפוך כשהעדויות של חברים שלהם מסומנות מראש. בואו, עדות של המשטרה מול עדות של נער גבעות שנחלץ מהרכב ומקלל אולי את ימ"ר ש"י או אולי מקלל ערבים.
עבור משפחת סנדק זה לא "תיק" אלא ילד, והיא ממשיכה לתבוע את דמו בקמפיין לגיוס הציבור לתמיכה במאבק. אבל מי הוא הציבור?
הציבור שכן יצא ל"הפגנות סנדק" בגשר המיתרים ומול מטה המשטרה הוא לא ציבור דתי לאומי רחב, הוא ציבור נוער הגבעות שאין לו שום לובי במערכת. להפך, בעיני המערכת הם גורמים צרות. היד הזאת, יודעים מה, אפילו לא יד, אצבע סוררת, מזהמת את הדם ועדיף להיפטר ממנה לטובת המהלכים הגדולים יותר שמדינת ישראל שואפת אליהם, לטובת המוח שצריך את החמצן.
נראה שלא רק בגלל הנסיבות הגזעניות והפליליות הציבור הדתי-לאומי הרחב והבוגר תומך בצורה מסויגת במאבק, אלא גם כי מה לנו להלין על המערכת שזה נוח לה, בשעה שזה נוח גם לנו. גם אנחנו מפחדים שהילדים שלנו יגיעו להיות נערי גבעות, שלא יהיה להם רסן, שלא תהיה להם תמיכה גם לא בציבור שלנו, שלא ילחמו עליהם. עכשיו יכולה כל אם עברייה שהבן שלה רוצה ללכת לגבעות, לנפנף מולו בסיפור סנדק כמקרה קצה – "הנה מתוקי, זה יכול לקרות גם לך, אז קח את הישבן שלך ולך יפה לבית ספר".
"הורים לילדים במדינת ישראל צריכים להיות מודאגים שנער בישראל, שיכול להיות בנם, יכול להיהרג במפגש עם שוטר", אמרה המשפחה בתגובה לסגירת התיק. אני חושבת שההכללה הזו לא מדויקת. לא "כל נער" כזה "יכול להיות בנם" ולא כל "מפגש עם שוטר". צריך לקרוא לילד בשמו: תדע כל אם לנער גבעות. שוטרי ימ"ר ש"י לא רדפו אחרי פושע פרטי, אדון אהוביה סנדק, אלא אחרי כנופיית "נערי גבעות". זה יכול היה להיות בנם של הורים אחרים שקרובים לסיפור הגבעות. לפעמים הם אפילו לא יודעים עד כמה הם קרובים. מי שהיו עד עכשיו מיעוט שבמיעוט, הפכו, בעקבות הקורונה וסגירת תיכונים לתקופות ארוכות, לקבוצה גדולה הרבה יותר. קבוצה שצריכה להדאיג אותנו, אבל גם היחס אליה מצד המשטרה והפרקליטות צריך להדאיג לא פחות.
